Tanya do Dia

ולכן אמרו רז"ל על פסוק: "כי תשטה אשתו" -

''תשטה'' מלשון ''שטות'', כי: "אין אדם עובר עבירה וכו'", -

אלא אם כן נכנס בו רוח שטות'', דאפילו אשה המנאפת שדעתה קלה -

בכל זאת, היתה מושלת ברוח תאותה, לולי רוח שטות שבה המכסה ומסתיר ומעלים את האהבה מסותרת שבנפשה האלהית, -

שהיא, האהבה המסותרת, שואפת לדבקה באמונת ה' ויחודו ואחדותו, ולא ליפרד חס ושלום מאחדותו, אפילו נוטלים את נפשה ממנה לעבוד עבודה זרה חס ושלום, -

מחמת אהבתה להקב"ה, היתה מוסרת את נפשה ולא היתה מסכימה בשום אופן לעבוד עבודה זרה, כי על-ידי כך תיתנתק מהקב"ה; וכלפי איזה נסיון היתה מוסרת את נפשה? ואפילו בהשתחואה לבדה -

לעבודה זרה, בלי שום אמונה בלב כלל, -

כלומר: גם אם הכפיה לעבוד עבודה זרה, היתה מתבטאת בתנועה חיצונית בלבד - להשתחוות לעבודה זרה, גם מבלי שתאמין בלבה בכך כלל - היתה אשה קלת דעת זו, מוסרת את נפשה, מחמת האהבה המסותרת שבלבה להקב"ה, ולא היתה משתחוה לעבודה זרה, כדי לא להיות מנותקת מהקב"ה; וכל שכן לכבוש היצר ותאות הניאוף, שהם יסורים קלים ממיתה, ה' ישמרנו. -

הרי בודאי שהיתה יכולה לשלוט ביצר הניאוף, בגלל אהבתה המסותרת להקב"ה, אלא, "רוח שטות" בלבד, היא המפתה אותה ומסיטה אותה מן הדרך, לחשוב, שעל-ידי חטא הזנות, אין היא מתנתקת מהקב"ה, ומשום כך היא נכשלת בעבירה זו. אך אפשרי הרי לומר, שקיים אצלה הבדל בחומרת העוון ובמדת ההיתנתקות מהקב"ה, בין האיסור של זנות לבין האיסור של עבודה זרה - ובגלל אותו הבדל, הרי ב"עבודה זרה" היא מוסרת את נפשה למרות שאין היא נמנעת מלעבור על איסור זנות - מסביר רבנו הזקן, שגם הבדל זה שקיים אצלה, מקורו ב"רוח שטות". לולא רוח השטות, היתה יודעת ומרגישה שגם על-ידי זנות היא נפרדת מהקב"ה. ידיעה זו היתה נוסכת בה כוח להימנע מלחטוא חטא של זנות - וכך אומר ה"תניא" להלן: וההפרש שאצלה בין איסור ניאוף לאיסור השתחואה לעבודה זרה, הוא גם כן רוח שטות דקליפה המלובשת לנפש האלהית -

אלא, רוח השטות מלבישה את הנפש האלקית רק עד בחינת חכמה שבה, -

כפי שהוסבר בפרקים הקודמים, שכוח החכמה שבנשמה, הוא ''כוח האמונה'', ולא עד בכלל, -

על כוח החכמה שבנשמה, אין ''רוח שטות'' מכסה ומסתירה, מפני אור ה' המלובש בחכמה, כנזכר לעיל. -

ובגלל כך, בשעה שהיו כופים עליה לעבוד עבודה זרה, הפוגעת מפורשות באמונת ה', שעליה אין רוח השטות יכולה לכסות, היתה מוסרת את נפשה. אך, כשמדובר באיסור זנות, שלגביו יכולה רוח השטות לכסות, אין היא מונעת את עצמה מלזנות. על כל פנים הרי גם ההבדל שהיא מבדילה בין איסור ניאוף לאיסור עבודה זרה, מקורו ב"רוח שטות". אבל באמת לאמיתו, אפילו עבירה קלה, הרי העוברה -

העובר עליה, עובר על רצון העליון ברוך-הוא, והוא בתכלית הפירוד מיחודו ואחדותו יתברך, יותר מסטרא אחרא וקליפה הנקראת "אלהים אחרים" ו"עבודה זרה" ממש, -

כפי שהוסבר לעיל, שהקליפה עצמה איננה עוברת על רצונו של הקב''ה, ואילו הוא - עובר על רצונו של הקב''ה, ויותר מכל הדברים הנשפעים ממנה בעולם הזה, -

ומקבלים חיותם מהקליפה, שהם בהמות טמאות -

שאסור לאכול אותן, וחיות ועופות טמאים ושקצים ורמשים, -

כל הברואים הללו, מקבלים חיותם משלש קליפות הטמאות לגמרי - ואילו האדם, העובר על רצונו של הקב"ה על-ידי עשיית עבירה, נעשה על-ידה, גרוע יותר ולמטה מקליפות טמאות אלו ומאלה שמקבלים חיותם מהן; וכמאמר: "יתוש קדמך", -

בשעה שאדם חוטא, אומרים לו: "יתוש קדמך". מובנו הפשוט של מאמר חכמינו ז"ל זה, הוא: גם ה"יתוש" נברא לפני בריאת האדם; ואילו במובן רוחני המושגים של "מוקדם" ו"מאוחר" הם לא רק ביחס לזמן, אלא ביחס למדריגה - "מוקדם" פירושו: נעלה יותר במדריגתו, ו"מאוחר" פירושו: למטה במדריגה, ובמאמר "יתוש קדמך" הכוונה: שגם ה"יתוש" נעלה במדריגתו מאשר האדם החוטא. פירוש, דאף יתוש שמכניס ואינו מוציא, -

שהגמרא אומרת עליו שהוא ''מכניס ואינו מוציא'', כלומר, הוא מסוג הקליפות שאינן שייכות להשפעה, שהיא קליפה היותר תחתונה, ורחוקה מבחינת הקדושה המשפעת בתכלית הריחוק -

ההיפך הגמור מיתוש שאינו משפיע כלל. שכן, "קדושה" היא "ביטול", ממנה נובעים מעשי החסד וההשפעה על הזולת; ואילו "קליפה" היא ענין של "ישות", שכל דבר היא רוצה רק לעצמה בלבד - הרי, גם קליפה זו, קודמת -

למעלה במדריגה, לאיש החוטא, בהשתלשלות וירידת החיות מרצון העליון ברוך-הוא, -

להחיות את הנבראים. הקליפה המתוארת כ"יתוש", מקבלת את חיותה מהרצון העליון, ממדריגה עליונה יותר בסדר ההשתלשלות, מאשר קבלתו של האדם החוטא, שהוא מקבל חיותו רק אחרי שהחיות יורדת למדריגה נמוכה יותר. וכל שכן -

נעלים ממנו במדריגה, שאר בעלי חיים הטמאים, ואפילו חיות רעות, -

וכל כך למה? - שכולם אינם משנים תפקידם, -

שנועד להם מלמעלה, ופקודתו יתברך שמרה רוחם, ואף-על-גב דאיהו לא חזי כו', -

והגם שהוא עצמו "אינו רואה", כלומר: החיות הרעות עצמן אינן יודעות מכך, אבל ה"מזל" שלהן רואה ויודע מכך. מחמת ה"חיות" המחיה אותן, והחשה ברצון הקב"ה, אין החיה עושה דבר בניגוד לציוויו של הקב"ה, וכמו שכתוב: "ומוראכם וחתכם יהיה על כל חית הארץ", וכפירוש רז"ל ש"אין חיה רעה מושלת באדם -

להרע לו, אלא אם כן נדמה לה כבהמה"; והצדיקים שאין צלם אלהים מסתלק מעל פניהם - כל חיות רעות אתכפיין קמייהו, -

כל החיות הרעות כפופות להם, כמו שכתוב בזהר גבי דניאל בגוב אריות. -

בקשר לדניאל בגוב האריות, שלא רק שפחדו ממנו ולא הזיקו לו אלא שגם הכניעו את עצמן לפניו. סיבת כניעתן היתה ה"צלם אלקים" שהיה נסוך על פניו של דניאל. הרי, שבחיות הרעות, קיים הענין של "מזלייהו חזי" (המזל שלהן רואה) - להכיר ב"צלם אלקים" שעל פניו של הצדיק. על כל פנים, הרי שגם החיות הרעות, אינן עושות דבר בניגוד לרצונו של הקב"ה. ואם כן, -

הרי, החוטא ועובר -

על רצונו יתברך אפילו בעבירה קלה -

בלבד, בשעת מעשה הוא בתכלית הריחוק מקדושה העליונה, שהיא יחודו ואחדותו יתברך, יותר מכל בעלי חיים הטמאים ושקצים ורמשים המושפעים מסטרא אחרא וקליפת עבודה זרה. -