פרק כה.בפרק כ"ה, יסיים רבנו הזקן, את אשר התחיל להסביר בפרק י"ח, את הפסוק: "כי קרוב אליך הדבר מאד בפיך ובלבבך לעשותו" - ש מאד קרוב וקל לכל יהודי לקיים תורה ומצוות, לא רק בשלשה הלבושים: מחשבה, דיבור ומעשה, - שזהו הפירוש הפשוט של "בפיך ובלבבך לעשותו" ("בפיך" - בפה שלך, בדיבור, "בלבבך" - בלב, מחשבה, ו"לעשותו" - לעשות, מעשה) - אלא גם בפירוש הפנימי של "בלבבך", והיינו: עם רגשות הלב, באהבה וביראה להקב"ה.

שאל על כך רבנו הזקן בפרק י"ז: לכאורה מרגישים וחשים אנו, שאין כל כך קרוב וקל שתהיה לאדם אהבת ה'? והסביר רבנו הזקן, שעל-ידי התבוננות האדם בגדולת הקב"ה - מתעורר בו הרגש של אהבת ה'. ברם, מאחר שדבר זה יכול לבוא רק אחרי התבוננות עמוקה בגדולת ה', הרי, שאי אפשר כבר ממילא לומר שזה "קרוב מאד ", כי לשם התבוננות, נדרשת ידיעה בגדולת הקב"ה וגם שהמוח והלב יהיו מתאימים לכך, כדי שיוכל האדם לעורר בתוכו אהבת ה' - הסביר, לכן, רבנו הזקן בפרק י"ח שקיים אופן נוסף כיצד על יהודי לקיים תורה ומצוות, ברגש של אהבה להקב"ה: על-ידי "אהבה מסותרת", שישנה בכל אחד מישראל להקב"ה. אהבה זו אין מן הצורך ליצור על-ידי התבוננות, כי היא נמצאת באופן טבעי בכל יהודי ויהודי. רבנו הזקן הסביר משמעותה וענינה של אהבה זו: השאיפה והמשיכה של הנשמה היהודית להתאחד עם שורשה האלקי, ולא להיות נפרד ממנו, גם אם דרושה לכך מסירות נפש.

לאחר מכן דובר, שעל-ידי קיום מצוה מתאחד יהודי עם הקב"ה, ועל-ידי כל עבירה הוא נפרד מהקב"ה: ומכיון שכך, היה יהודי מונע את עצמו מלחטוא נגד הקב"ה, אילולא ה"רוח שטות" של הנפש הבהמית המכסה על אהבתו, וגורמת שלא ירגיש כיצד הוא נפרד חלילה מהקב"ה על-ידי העבירה.

בפרק כ"ה, שאנו עומדים ללמוד עתה, יסיים רבנו הזקן הסברתו, שבכל שעה יכול יהודי להסיר מעצמו את ה"רוח שטות", ולעורר בתוכו את האהבה המסותרת, כך, שכשבאה עבירה לידו - יחוש מיד, שעל-ידי העבירה הוא מנתק את עצמו מהקב"ה, וממילא ימנע מלעשותה; וכשבאה מצוה לידו - יזכור מיד, שאהבתו להקב"ה מכתיבה לו לקיים את המצוה, כי על-ידה הוא מתאחד עם הקב"ה.

וזהו שכתוב: "כי קרוב אליך הדבר מאד וגו'", -

לקיים תורה ומצוות ''בלבבך'', באהבת ה' וביראת ה', שבכל עת ובכל שעה בידו של אדם וברשותו הוא להעביר רוח שטות -

המקהה את רגישותו, שעל-ידי עבירה הוא נפרד מהקב''ה, והשכחה -

שקיימת בו אהבה להקב''ה, ואשר בגללה עליו לקיים מצוות, כדי להתאחד עם הקב''ה - הוא יכול להסיר ''רוח שטות'' זו מקרבו, ולזכור ולעורר אהבתו לה' אחד, המסותרת בודאי בלבבו בלי שום ספק. -

הרי ברור הדבר בלי שום פקפוק, שקיימת בלבו אהבה להקב''ה, שכן, כאמור, גם רשע וקל שבקלים ישנה בלבו אהבה מסותרת להקב''ה. וזהו שכתוב: "ובלבבך". -

שיהודי יכול לקיים תורה ומצוות באהבה שבלבו להקב"ה. - ולא רק באהבת ה': שכן, בקיום תורה ומצוות ישנו גם "סור מרע", להימנע מעבירות, ועל כך נדרשת יראת ה', הפחד מהקב"ה. לכן, מציין רבנו הזקן מיד, שאהבה זו כוללת בתוכה גם יראה, ומצד יראה זו בידו להימנע מלעשות עבירה. ונכלל בה -

באהבה זו, גם דחילו, -

יראה, דהיינו -

המורא והפחד, שלא ליפרד בשום אופן מיחודו ואחדותו יתברך, אפילו במסירת נפש ממש, -

גם אם ייאלץ למסור את נפשו כדי שלא להיות נפרד מהקב''ה, בלי שום טעם ושכל מושג -

מדוע עליו למסור את נפשו, אלא בטבע אלהי. -

כפי שהוסבר בפרק י"ט, במשל אור הנר, הנמשך באופן טבעי לשורשו - כך נמשכת הנשמה באופן טבעי לשורשה האלקי, לגבה יש בכך משום "טבע" אלקי, שלמעלה מהבנה. כך היא כוללת גם חרדה ופחד טבעי - שאותה המשכה של התאחדות עם הקב"ה - לא תנותק, גם אם בגלל כך יצטרך למסור את נפשו, וכל שכן בשבירת התאוות, הקלה מיסורי מיתה, -

והוא הרי מוכן גם למסור את נפשו - הרי שודאי הדבר, שקרוב אליו הדבר יותר לכבוש היצר, הן בבחינת "סור מרע", -

להימנע מעשיית עבירות, אפילו מעבירה קלה של דברי סופרים, -

שהיא איסור מדרבנן בלבד, ולא איסור מן התורה - גם בזה ביכלתו לשלוט בעצמו, שלא לעבור על רצונו יתברך, -

ולא לחטוא, מאחר שנפרד בה -

אם יחטא, מיחודו ואחדותו, כמו בעבודה זרה ממש, בשעת מעשה. -

בשעה שהוא חוטא, כפי שהוסבר בפרק הקודם, שבשעה שהוא חוטא, הוא נפרד מהקב"ה, באותה מדה כפי שהוא נפרד ממנו, בשעה שהוא עובד עבודה זרה, ומאחר שהיה גם מוסר את נפשו, ובלבד שלא לעבוד עבודה זרה - באותה מדה עליו להימנע גם מעבירה זו, שכן, גם על-ידי עבירה זו, הוא נפרד, בשעת מעשה, מהקב"ה. אך, בכל זאת קיים הבדל בין עבודה זרה, לבין עבירות קלות יותר - וזאת ביחס לזמן ש אחרי עשיית העבירה: בעבודה זרה, הוא נשאר נפרד מהקב"ה גם לאחרי שנכשל בעבירה גדולה זו; ואילו בעבירות הקלות יותר מוגבלת ההפרדה מהקב"ה, רק לשעת עשיית העבירה בלבד - אלא שרבנו הזקן מעיר מיד, שלאמיתו של דבר קיימת עצה גם בעבודה זרה, שלא ישאר נפרד מהקב"ה - והיא: על-ידי תשובה שבידה להשפיע גם בעבירה של עבודה זרה. אף-על-פי-כן אנו רואים שהוא לא שועה לעצה זו, אלא מוסר את נפשו, ובלבד שלא להיות נפרד מהקב"ה גם בשעת ההשתחואה להעבודה זרה. הרי שאותו שיקול - כוחו יפה גם כדי להימנע מעשיית עבירות קלות יותר, מאחר שגם על-ידן, הוא נפרד בשעת מעשה מהקב"ה. על כך אומר רבנו הזקן להלן: והרי גם בעבודה זרה יכול לעשות תשובה אחר כך -

שתבטיח, שאחרי עשיית העבירה, לא יהיה נפרד מהקב"ה. כך, אפשר שתישאל השאלה: אמנם, גם בעבודה זרה יש לו פתרון שלא להיות נפרד מהקב"ה אחרי עשיית החטא - על-ידי תשובה, ברם, על הסתמכות כזו על "תשובה" שיעשה אחר כך, כבר אמרו רבותינו ז"ל: "האומר אחטא ואשוב - אין מספיקין בידו לעשות תשובה", הרי שביחס לעבודה זרה, אין הוא יכול לסמוך מראש על ה"תשובה" שיעשה אחר כך, ומשום כך הוא מוסר את נפשו, כדי שלא יישאר נפרד תמידי מהקב"ה. ואילו בעבירה אחרת, הרי אחרי עשיית העבירה אין הוא נשאר, בדרך ממילא, נפרד מהקב"ה, מבלי להסתמך על "תשובה" - כיצד, איפוא, אפשר לומר בפסקנות, שכשם שהוא יכול להימנע מעבודה זרה - כך הוא יכול להימנע מכל עבירה אחרת? על כך באה התשובה: מה שחכמינו ז"ל אומרים "אין מספיקים בידו לעשות תשובה", אין הכוונה שנוטלים ממנו לגמרי את היכולת לעשות תשובה. הכוונה היא רק זאת בלבד: אין עוזרים לו בכך, אין מספקים לו את הרגע המתאים לעשות תשובה. אך אם הוא מתאמץ ודוחק את עצמו ועושה תשובה - תשובתו מועילה ומתקבלת. כך, שאכן יש בידו להסתמך על ה"תשובה" שיעשה אחרי שיעבוד עבודה זרה - ובכל זאת הוא נמנע מכך ובלבד שלא יהיה נפרד מהקב"ה בשעת מעשה.