פרק לא.בפרק כ"ט דן רבנו הזקן באדם שאין אור נשמתו נקלט בגופו; ואף שבשכלו הוא מבין ומתעמק בגדולתו של הקב"ה, אין בכוחו לשלוט בחומריות הגוף. העצה לכך - מובאת באותו פרק - לעשות חשבונות שיביאו אותו ל"לב נשבר", שעל ידי כך הוא שובר את רוח ה"סטרא אחרא", המגביהה עצמה ופועלת להסתיר על אור הקדושה של נפשו האלקית. לאחר שהזכיר רבנו הזקן, באותו פרק, חשבונות שונים, שבידם להביאו ל"לב נשבר", יעץ, בפרק ל', שגם יתבונן בעובדה, שבענינים שונים אין הוא נאבק בנפשו הבהמית, כפי שנדרש ממנו: ובכך - הוא גרוע מה"קל שבקלים" שאינו לוחם כנגד יצרו הרע ונכשל בעבירות; על ידי כך יהיה בידו לקיים באמת מאמר חכמינו ז"ל "והוי שפל רוח בפני כל האדם". בפרק ל"א, אותו אנו מתחילים ללמוד, יסביר שאף אם עשוי להיות שכאשר יתעמק בכל האמור במשך שעה ארוכה, יפול בעצבות גדולה - בכל זאת, אל יפחד מכך.

והנה, אף אם כשיאריך הרבה להעמיק בעניינים הנזכרים לעיל כשעה ושתים, להיות בנמיכת רוח ולב נשבר, יבא לידי עצבות גדולה -

ויהודי הרי צריך להיות בשמחה, ולא בעצבות, לא יחוש. -

לכך, שהוא נתון בעצבות. ואף שעצבות היא מצד קליפת נוגה, ולא מצד הקדושה, כי בצד הקדושה כתיב: "עוז וחדוה במקומו", ו"אין השכינה שורה אלא מתוך שמחה", -

כשיהודי נמצא במצב של שמחה; "וכן לדבר הלכה וכו'", -

שעליו ללמוד דיני התורה מתוך שמחה; אלא שאם העצבות היא ממילי דשמיא, -

מחמת מצבו הרוחני שאינו כפי שצריך להיות - היא -

העצבות נובעת אז, מבחינת טוב שבנוגה -

כפי שלמדנו בפרק הראשון, שבקליפת "נוגה" יש גם טוב וגם רע, לכן העצבות מענינים גשמיים נובעת מה"רע" שבקליפת נוגה, ואילו העצבות מענינים רוחניים נובעת מה"טוב" שבקליפת נוגה. ברם, גם ה"טוב" שב"נוגה" אף הוא קליפה ולא קדושה. [ולכן כתב האר"י ז"ל, שאפילו דאגת העונות אינה ראויה כי אם בשעת הוידוי, ולא בשעת התפלה ותלמוד תורה, שצריך להיות בשמחה שמצד הקדושה דווקא] -

לשון כ''ק רבינו: ''ולא של הוללות וכיו''ב''. הרי, שגם העצבות מענינים רוחניים, נובעת מקליפת נוגה. מדוע, איפוא, עליו להשתדל להגיע לעצבות הנובעת מהקליפה? אף-על-פי-כן הרי כך היא המדה, -

כך הוא הנוהג, לאכפיא לסטרא אחרא במינה ודוגמתה, -

לכפות את ה"סטרא אחרא" בדברים שהם בדומה אליה, שבירת ה"סטרא אחרא", המשתדלת להסתיר על אור הקדושה של נפשו האלקית, צריכה להיות בדבר שגם הוא בא מה"סטרא אחרא", אלא מה"טוב" שבה, וזהו העצבות מהענינים הרוחניים. כמאמר רז"ל: "מיניה וביה אבא לשדיה ביה נרגא", -

מהיער עצמו לוקחים את ה''יד'' לגרזן לכרות בו את היער. או כביטוי רבותינו ז''ל: ו"פגע בו כיוצא בו". -

נתקל במי שדומה לו. ועל זה -

על העצבות הנובעת מחשבונות מעמדו ומצבו הרוחני, נאמר: "בכל עצב יהיה מותר", והיתרון היא השמחה הבאה אחר העצב, כדלקמן. -

כיצד יגיע לשמחה אחרי העצב. אך באמת, אין לב נשבר ומרירות הנפש - על ריחוקה מאור פני ה' והתלבשותה בסטרא אחרא - נקראים בשם "עצבות" כלל בלשון הקודש, -

משמעות המלה ''עצבות'' בלשון הקודש היא ''כיווץ'', כמו ''מדה עוצבת'', שהוא מכווץ ונפול ברוחו, ואין בו חיות כלל. כי עצבות היא שלבו מטומטם כאבן ואין חיות בלבו, אבל מרירות ולב נשבר, אדרבה, הרי יש חיות בלבו להתפעל ולהתמרמר, רק שהיא חיות -

הנובעת, מבחינת גבורות קדושות, -

ולכן היא באופן של מרירות, ואילו והשמחה מבחינת חסדים, -

של קדושה. כי הלב כלול משתיהן. -

משתי המדות, גבורות וחסדים. על כל פנים, הרי, שברון לבו ומרירותו (עם חיות), אינם נובעים מקליפה, כי אם מקדושה, מגבורות של קדושה. והנה, לעתים צריך לעורר בחינת גבורות הקדושות כדי להמתיק הדינים, שהם

- הדינים, בחינת נפש הבהמית ויצר הרע כששולט -

היצר הרע, חס ושלום על האדם, -

שזה, הרי, ענין של דינים, כי אין הדינים נמתקין -

נהפכים ל''טוב'' ול''חסד'', אלא בשרשן. -

כש"ממשיכים" אל תוך הדינים - משורשם, מגבורות הקדושה; שכן, בשורשם, גם הדינים והגבורות של הנפש הבהמית והיצר הרע, אינם ענין של רע, אלא גבורות של קדושה, שעל ידי ריבוי השתלשלות וצמצומים נובעים מהם גבורות ודינים של היפך הקדושה והטוב - ולכן נהפכים הם, בכוחו של שורשם, מ"רע" - לקדושה ולטוב. ולכן אמרו רז"ל: "לעולם ירגיז אדם יצר הטוב", -

על היצר הרע, שעל עבודת הנפש האלקית להיות מפעם לפעם בהלך רוח של רוגז וגבורה. כדי להמתיק על ידי כך את הדינים של הנפש הבהמית והיצר הרע. אלא, הביטוי "לעולם" בהקשר לעניננו, אינו במובן שתמיד עליו לעסוק בצורה זו של עבודה. כי בכלל הרי על עבודתו להיות בשמחה, אלא הכוונה היא: כל פעם, כל זמן שעליו להזדקק לכך - וכפי שיוסבר להלן: והינו, בכל עת שרואה בנפשו שצריך לכך. -

כגון, בשעה שהנפש הבהמית מגביהה את עצמה להסתיר על אור הקדושה של הנפש האלקית ועקב כך האדם הוא במצב של "טמטום הלב" - על עבודתו להיות אז מתוך "הרגזה" וגבורה. אך שעת הכושר, שהיא שעה המיוחדת וראויה לכך לרוב בני אדם, היא בשעה שהוא עצב בלאו הכי ממילי דעלמא, -

כשהוא בין כך עצב מעניני עולם, או כך בלי שום סבה, -

שלא בגלל עניניו הגשמיים, אלא הוא עצב מבלי שהוא עצמו יודע את הסיבה לכך, אזי היא שעת הכושר להפך העצב להיות מ"מרי דחושבנא" הנזכר לעיל, -

להיות מבעלי החשבונות, לעשות חשבון נפשו ממעמדו ומצבו הרוחני, ולקיים מאמר רז"ל "לעולם ירגיז וכו'", כנזכר לעיל, -

להשתמש בקו המרירות והרוגז, ובזה יפטר מהעצבות שממילי דעלמא, -

בכך, יפטר מהעצבות הנובעת מהענינים הגשמיים, כשיעשה חשבון נפשו ויגיע למרירות בגלל עניניו הרוחניים - ייפטר מהעצבות שהיה נתון בה בתחילה מחמת עניניו הגשמיים.