Tanya do Dia

פרק כט. בפרקים הקודמים, העלה רבנו הזקן שורה של עצות, כיצד להשתחרר מעצבות, שיש בה משום הפרעה לעבודת ה'.

בפרק שאנו עומדים ללמוד, מורה רבנו הזקן כיצד להשתחרר מהפרעה אחרת בעבודת ה', והיא - טמטום הלב, שלעתים קורה שלבו של אדם סתום ואינו בר-הרגשה, ולכן אין הוא מסוגל לקלוט את אור ה''שכל'' הפועל להשפיע על הלב, שיגיע בתפילתו לאהבת ה' וליראת ה'.

אך עוד אחת צריך לשית עצות -

לחפש עצות, בנפשות הבינונים, -

בנפשות אלה שהם במדריגת ה''בינוני'' אשר לפעמים ועתים רבים יש להם טמטום הלב שנעשה -

הלב, כאבן, ולא יכול לפתוח לבו בשום אופן לעבודה שבלב זו תפלה, -

כפי שמפרשים בתורת החסידות, הכוונה היא, שהתפילה היא עבודה בתוך הלב ועם הלב; העבודה בתוך הלב - היינו: שמה שהאדם מבין במוחו, יאיר בלבו; ומגמתה של עבודה זו היא, להשפיע על הלב לשנות את רגשותיו לטובה, שבמקום תאוות הלב לדברים גופניים - תהיינה לו אהבת ה' ויראת ה'. ברם, לעבודה זו, זקוק האדם לפתיחת הלב שלבו יהיה פתוח לקלוט מה שהמוח מבין ומושפע ממנו. כשהלב סתום ואינו מסוגל לקלוט - יש בכך משום הפרעה לעבודת הלב שבתפילה. וגם לפעמים לא יוכל להלחם עם היצר, לקדש עצמו במותר לו, מפני כבדות שבלבו. -

כפי שלמדנו בפרק כ''ו, חלק מעבודתו של ה''בינוני'', הוא לקדש את עצמו בדברים המותרים: לא לעשות את מה שהוא מתאווה לעשות, כמו: להימנע מלאכול - כשהוא רוצה לאכול, וכדומה. דבר זה בא בדרך של מלחמה - על האדם להלחם עם היצר הרע שרוצה שהאדם יספק את תאוותיו בכל דבר. וכשהלב נמצא במצב של טמטום וכבדות - אין הוא מסוגל לנהל מלחמה זו עם היצר הרע. וזאת היא עצה היעוצה בזהר הקדוש, דאמר רב מתיבתא: בגן עדן, -

שאמר ראש הישיבה בגן עדן, "אעא דלא סליק ביה נהורא - מבטשין ליה כו', -

בול עץ שאין האש אוחזת בו - מבטשים אותו, מכים בו ומפרידים אותו לחתיכות. כדי להדליק בול עץ שאין האש נאחזת בו - אין מן הצורך להוסיף אש חזקה יותר, אלא אפשר להכין את העץ שהאש תשלוט בו, וזאת - על-ידי שמפרידים אותו לחתיכות קטנות ודקות. כך גם - ממשיך ב''זוהר'': גופא דלא סליק ביה נהורא דנשמתא - מבטשין ליה כו'". -

גוף שלא נקלט בו האש והאור של הנשמה - מבטשים אותו. אז - מסיים ה''זוהר'' נעשה הגוף ראוי לקליטת ''נהורא דנשמתא'' (אור הנשמה). פירוש "נהורא דנשמתא", -

משמעות ''נהורא דנשמתא'' - אור הנשמה - (שאינו מאיר בגוף), שאור הנשמה והשכל אינו מאיר כל כך למשול על חומריות שבגוף. -

שכן, על ה''שכל'' של הנשמה, לשלוט בחומריות הגוף ולזככה. ואילו בנידון דידן (בעניננו) אין אור הנשמה והשכל משפיעים על החומריות. ואף שמבין ומתבונן בשכלו בגדולת ה' -

כלומר: ב''התבוננות'' לא חסר לו כלום, ובכל זאת, אינו נתפס ונדבק במוחו כל כך -

הבנה זו אינה נתפסת ונדבקת כל כך במוחו, שיוכל למשול על חומריות הלב, -

וזאת, מחמת חומריותן וגסותן. -

והסיבה -

לכך, היא גסות הקליפה, שמגביה עצמה על אור קדושת נפש האלהית, -

הנפש הבהמית, שהיא נפש של קליפה, מגביהה את עצמה בחומריותה, כנגד אור הקדושה של הנפש האלקית, ומסתרת ומחשיכה אורה. -

את אור הקדושה של הנפש האלקית. כשם שבמשל, כשאין האש נאחזת בבול העץ, לא נדרש דוקא להוסיף יותר אש, אלא מפרידים את בול העץ לחתיכות קטנות, שתהיינה מסוגלות להידלק - כך גם בנמשל, לא נדרשת התבוננות גדולה ועמוקה יותר בגדולת ה', אלא יש לשבור את חומריות הקליפה, כדי שהאדם יהיה ראוי לקלוט בתוכו את אור הקדושה של הנפש האלקית. ולזאת -

ולכן, צריך לבטשה ולהשפילה לעפר, דהיינו לקבוע עתים להשפיל עצמו, -

לעשות ''חשבונות'' שישפיעו על השפלתו, להיות "נבזה בעיניו נמאס" ככתוב, ו"לב נשבר" - "רוח נשברה", היא הסטרא אחרא, -

על-ידי ההשפלה נשברת רוח ה''סטרא אחרא'', שהיא היא האדם עצמו בבינונים, -

הנפש הבהמית של הקליפה, היא האדם עצמו באלה שמדריגתם היא מדריגת ה''בינוני'', שנפש החיונית המחיה הגוף, היא בתקפה כתולדתה בלבו, -

של ה''בינוני'', נמצא היא היא -

הנפש שמן הקליפה, האדם עצמו. -

ב''בינוני''. וכשהוא שובר את עצמו, הוא שובר בכך את ה''סטרא אחרא''. ועל נפש האלהית שבו נאמר: "נשמה שנתת בי טהורה היא", "שנתת בי" דייקא, -

בי, דוקא, מכלל -

מכאן, שהאדם עצמו איננו הנשמה הטהורה, -

שהרי, אז לא היה אומר ''שנתת בי''. בשעה שהאדם אומר ''שנתת בי'', אומרים זאת נפשו וגופו, כי הגוף לכשעצמו איננו אדם שיכול לומר. משמעות הדברים היא שהאדם עצמו הוא הנפש הבהמית המחיה את הגוף, והיא אומרת על הנפש האלקית ''שנתת בי''. כי אם בצדיקים, -

בהם, אין הנפש הבהמית - האדם עצמו; שבהם הוא להפך, שנשמה הטהורה שהיא נפש האלהית - הוא האדם, -

שכן, כל חיותם באה מהנפש האלקית בלבד, גם הגוף חי מהנפש האלקית, וגופם נקרא "בשר אדם", -

וכמאמר הלל הזקן לתלמידיו, כשהיה הולך לאכל, היה אומר שהוא הולך לגמול חסד עם העלובה ועניה - הוא גופו, כי -

הגוף, כמו זר נחשב אצלו, ולכן אמר שהוא גומל חסד עמו במה שמאכילו, -

כמו שעושים חסד כשנותנים לאכול לזולת. כי הוא עצמו אינו רק נפש האלהית לבד, כי היא לבדה -

הנפש האלקית, מחיה גופו ובשרו, שהרע שהיה בנפש החיונית המלובשת בדמו ובשרו - נתהפך לטוב, ונכלל בקדושת נפש האלהית ממש, בצדיקים. -