ולכן אל יפול לב אדם עליו, ולא ירע לבבו מאד, -

מכך שנופלים במחשבתו הרהורים כאלה. אמנם צריך להיות איכפת לו קצת, שכן, אם לא יהיה איכפת לו כלל ויהיה אדיש כלפיהם, הדבר עלול להשפיע עליו חלילה לחדול מלהילחם בהרהורים ולדחותם - אלא ש"לא ירע לבבו מאד " מזה, גם אם יהיה כן כל ימיו במלחמה זו, -

שתמיד יעלו במחשבתו הרהורים רעים, ותמיד יהיה עליו להילחם בהם, מבלי שיוכל להתעלות לאותה מדריגה, שמלכתחילה לא יהיו להרהורים הרעים דריסת רגל אליו - ובכל זאת, אל "יקח" דבר זה ללבו, כי אולי לכך נברא, וזאת עבודתו לאכפיא לסטרא אחרא תמיד. -

לכפות את ה''סטרא אחרא'' תמיד. ועל זה אמר איוב: -

להקב''ה, "בראת רשעים" ; -

על כך שאל בפרק הראשון: "והא צדיק ורשע לא קאמר?" (והרי צדיק ורשע לא נאמר) - כשמכריזים למעלה, לפני הלידה, מה יהיה תכונתו של הילוד: חכם או טפש, גבור או חלוש וכדומה, אין מזכירים אם יהיה צדיק או רשע, שכן, אם יכריזו גם על כך - תתבטל הרי הבחירה החופשית של האדם; כיצד, איפוא, אמר איוב "בראת רשעים"? - אלא, בהתאם לאמור יוסבר הדבר: לא מדובר על כאלה שנבראים לכתחילה כרשעים אמיתיים לעתיד, אלא הקב"ה ברא אנשים כאלה, שבמובן מסויים הם נשארים במצב דומה לרשעים, ואלה הם ה"בינונים" שתמיד נופלים במחשבתם הרהורי עבירה, כמו ברשעים - והכוונה היא, שהם ידחו מחשבות אלו, ויבצעו את העבודה של "אתכפיא סטרא אחרא", לכפות את הסטרא אחרא. ובלשון ה"תניא": ולא -

שהם נבראים לכתחילה, שיהיו רשעים באמת חס ושלום, -

ולחטוא ממש במחשבה, או בדיבור או במעשה, אלא שיגיע אליהם -

שיארע בהם, כמעשה הרשעים במחשבתם והרהורם לבד, -

שבמחשבתם יוכלו לעלות הרהורי עבירה כמו שזה אצל רשעים, והם יהיו נלחמים תמיד להסיח דעתם מהם, -

מהרהורי העבירה, כדי לאכפיא לסטרא אחרא, -

לכפות את ה''סטרא אחרא'' - הם נבראו בצורה כזו, שזה יהיה אופן עבודתם, ולא יוכלו לבטלה מכל וכל, -

שלא יוכלו לבטל לגמרי את ה''סטרא אחרא'' של נפשם הבהמית. כלומר: הם לא יוכלו להגיע לכך, שלא תתעוררנה בהם תאוות, שהן הסיבה להעלאתם של ההרהורים הרעים, כי זה נעשה על ידי צדיקים. -

ה"קליפה" וה"רע" של הנפש הבהמית בצדיקים, בטלים לגמרי ל"טוב", שאין מקום כלל לתאוות שתוכלנה לעורר הרהורים רעים. ואילו המדריגות אודותן אנו לומדים כאן, אין ביכולתן להתעלות לכך מצד ה"בריאה" שלהן, וממילא אפשר שתעלינה בבעלי מדריגות אלו מזמן לזמן, מחשבות רעות, ועבודתם היא ללחום נגד מחשבות אלו.

ושני מיני נחת רוח -

בעבודתם של בני ישראל, לפניו יתברך למעלה: אחד - מביטול הסטרא אחרא לגמרי, ואתהפכא ממרירו למתקא -

ומהפיכת המריר למתוק, ומחשוכא לנהורא, -

ומחושך לאור, וזה נעשה על ידי הצדיקים; -

המבטלים את ה"סטרא אחרא" לגמרי, ואת ה"מריר", ה"רע" של המדות שמנפשם הבהמית, הם הופכים ל"טוב", ואת "חושך" המוחין וה"שכל" של נפשם הבהמית, הם הופכים ל"אור" ולקדושה - כל זה גורם למעלה אופן אחד של נחת רוח; והשנית -

האופן השני של נחת רוח, הוא: כד אתכפיא הסטרא אחרא -

כשכופים את ה''סטרא אחרא'', בעודה בתקפה וגבורתה -

כשה''סטרא אחרא'' היא עדיין בכל תוקפה וגבורתה, ומגביה עצמה כנשר, ומשם -

ממקום הגבהתה, מורידה ה' באתערותא דלתתא -

ע''י התעוררותו של יהודי למטה, לשבור את ה''סטרא אחרא''. אופן זה של נחת רוח למעלה, נגרם על ידי הבינונים. -

על-ידי עבודת ה"בינונים", הלוחמים להכניע את הקליפה בנפש הבהמית. הרי, שקיים "נחת רוח" למעלה מעבודת הבינונים, במאבקם במחשבות ובהרהורים הרעים. לכך רומזים שני הסוגים: "בראת צדיקים" ו"בראת רשעים" - כאלה שעומדים במלחמה תמידית. וזהו שאמר הכתוב: "ועשה לי מטעמים כאשר אהבתי" - "מטעמים" לשון רבים, -

שמשמעותה ברוחניות, בעבודת ה' היא: שני מיני נחת רוח, -

למעלה, מעבודתם של בני ישראל, והוא -

''ועשה לי מטעמים וגו'", מאמר השכינה לבניה כללות ישראל כדפירש בתיקונים, -

כמו שמפרש ב''תיקוני זוהר'', שמלים אלו אומרת השכינה לבני ישראל, המבקשת שבעבודתם יגרמו ל''מטעמים'' - נחת רוח. וכמו שבמטעמים גשמיים, דרך משל, יש שני מיני מעדנים: אחד ממאכלים ערבים ומתוקים, והשני מדברים חריפים או חמוצים, -

שלפני שעורכים אותם למאכל ערב, אין הם טובים למאכל מפאת חריפותם או חמיצותם, רק שהם מתובלים ומתוקנים היטב עד שנעשו מעדנים להשיב הנפש. -

כך ישנם גם למעלה שני סוגי נחת רוח: א) "נחת רוח" הנגרם מדברים "טובים" ו"מתוקים" - עבודת הצדיקים, שאינם צריכים יותר להילחם עם ה"סטרא אחרא", וכל עבודתם היא ל"המשיך" מהקדושה יותר אור; ב) "נחת רוח" הנגרם למעלה, מעבודתם של ה"בינונים", שעדיין יש להם "עסק" עם הדברים ה"מרים", הלא-טובים, להיאבק עם ה"רע" שבנפשם הבהמית ולדחות את המחשבות וההרהורים הרעים. וזהו שאמר הכתוב: "כל פעל ה' למענהו, וגם רשע ליום רעה"; -

הכל עשה הקב''ה למענו, וכן גם את הרשע ''ליום רעה''. כיצד, לכאורה, נברא גם הרשע למען הקב''ה? - אלא, פירוש, שישוב מרשעו ויעשה הרע שלו יום ואור למעלה, -

כדי שיהפוך ל''יום'' את ה''רעה'', שזו משמעות ''וגם רשע, ליום-רעה''. וזאת על-ידי, כד אתכפיא סטרא אחרא -

כשיכוף את ה''סטרא אחרא'', ואסתלק יקרא דקודשא-בריך-הוא לעילא. -

ויתעלה כבודו של הקב"ה למעלה. זהו פירוש הכתוב "וגם רשע ליום רעה " - שגם הרשע יהפוך את ה"רעה" ל"יום", כלומר - לאור. למדנו עד כאן, שעל-ידי שנופלות מחשבות רעות במוחו של יהודי, והוא משתלט עליהן - הוא כופה בכך את ה"סטרא אחרא" וגורם נחת רוח למעלה. להלן יסביר רבנו הזקן, שמדובר לא רק ביחס למחשבות רעות - שאילולא היה דוחה אותן היה עובר על חטא - אלא גם ביחס לדיבורים ומעשים של היתר, שאין בהם איסור כלל: שכן, מאחר שאם מדברים או עושים ענינים גשמיים אלה שלא בכוונה לשם שמים - מקבלים דברים אלה וכן לבושי הנפש הקשורים בהם, את חיותם מה"סטרא אחרא", כי "צד הקדושה" הוא רק כשעושים את הדבר לשם שמים (למשל: לאכול - כדי לאגור כוח ללמוד ולהתפלל או לקיים מצות עונג שבת; להשמיע מילתא דבדיחותא (דברי בדיחה) כדי ללמוד מתוך שמחה, וכדומה) - ולכן, כשיהודי נמנע מלעשות דברים מותרים אלה, כשאינם לשם שמים, וכוונתו לכפות בכך את ה"סטרא אחרא" - הוא גורם על ידי זה נחת רוח למעלה - וכדלהלן: