פרק כז.בפרק הקודם, הסביר רבנו הזקן ש"עצבות" יש בה משום הפרעה לעבודת ה', ושאין ביכלתו של האדם לנצח את היצר-הרע בהיותו שקוע בעצבות. בהתאם לזה באות בפרק האמור עצות כיצד להיפטר מהעצבות הנובעת מקשיים גשמיים, גם ביחס לעצבות הנובעת ממצבו הרוחני שאינו כמו שצריך להיות - כמו הדאגה מעוונות - הרי אם העצבות שורה עליו בשעה שהוא עובד את ה', כשהוא לומד או מתפלל, עליו בודאי להשתדל להיפטר ממנה, שהרי היא מפריעה לעבודת ה' הצריכה להיות בשמחה - וגם אם העצבות שורה עליו שלא בשעת העבודה, אלא כשהוא עסוק בענינים גשמיים - עליו להתבונן, שאין זה הזמן המתאים לעצבות, שכן, לכך נדרשת שעה קבועה ומתאימה.

בפרק זה, שאנו מתחילים ללמוד, באה שורה של עצות לעצבות הנובעת מסיבות אחרות:

ואם העצבות אינה מדאגת עונות, אלא מהרהורים רעים ותאוות רעות שנופלות במחשבתו, -

ומאחר שלא מדובר כאן בעצבות שמחמת עבירות ממש - שעל כך נדרשת, כאמור לעיל, שעה מיוחדת ומתאימה לעורר בתוכו מרירות אמיתית - כי אם שבאותה שעה נופלים במחשבתו רעיונות רעים, הרי העצה לכך היא אחרת: הנה אם נופלות לו -

אותן מחשבות רעות, שלא בשעת העבודה, -

לא בשעה שהוא לומד או מתפלל, אלא בעת עסקו בעסקיו ודרך ארץ וכהאי גוונא -

וכדומה, הרי אדרבה -

לא זו בלבד שאין הוא צריך להיות עצוב, אלא להיפך: יש לו לשמוח בחלקו, -

במצבו הרוחני, וכל כך למה? - שאף שנופלות לו במחשבתו -

המחשבות הרעות, הוא מסיח דעתו מהן, -

שכן, אם אין הוא מסיח דעתו מהמחשבות הרעות, אלא ממשיך להגות בהן, זה נכלל אז בסוג של "דאגת עוונות" - כי, גם המחשבה בהרהורים רעים ברצון היא עבירה - ועל דאגת עוונות, כבר למדנו בפרק הקודם. כאן מדובר על מי שמסיח דעתו מהמחשבות הרעות, ועצבותו נובעת מעצם העובדה שנופלים במחשבתו הרהורים כאלה - ובמקרה כזה, עליו להיות שמח על שהוא מצליח לשלוט בהרהורים אלה - לקיים מה שנאמר: "ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם אשר אתם זונים אחריהם", -

הרי, דוקא על-ידי כך שנופלים במחשבתו הרהורים כאלה, והוא דוחה אותם - הוא מקיים את ה"לא-תעשה" שבפסוק האמור. שכן, מדריגה כזו, שלא יעלו במחשבתו מלכתחילה הרהורים רעים, שייכת בצדיקים בלבד, שאין "רע" בנפשם שממנו ינבעו ההרהורים הרעים - והפסוק האמור הרי אינו דן בצדיקים. הפסוק מדבר במי שעולים במחשבתו הרהורים כאלה - אלא שהתורה מצווה עליו, לדחות מעליו מיד את ההרהורים; ועל-ידי שהוא מבצע צו זה - הוא מקיים את ה"לאו" האמור. ובלשון ה"תניא": ואין הכתוב מדבר בצדיקים לקראם "זונים" חס ושלום, -

כמו שנאמר: "אשר אתם זונים אחריהם'', אלא בבינונים כיוצא בו, שנופלים לו הרהורי ניאוף במחשבתו, בין בהיתר -

גם אם ההרהורים הם באופן של היתר, כו', -

וגם אם הם באופנים של איסור, וכשמסיח דעתו -

מאותם ההרהורים, מקיים לאו זה, -

של ''ולא תתורו''. ואמרו רז"ל: "ישב ולא עבר עבירה - נותנים לו שכר כאלו עשה מצוה", ועל כן צריך -

עליו, לשמוח בקיום הלאו כמו בקיום מצות עשה ממש. -

כך, שלא זו בלבד שאין דבר זה צריך לעורר בו עצבות - כי אם להיפך: זה צריך לעורר בו שמחה.

ואדרבה, העצבות -

הבאה ממה שנופלים בו הרהורים כאלה, היא מגסות הרוח, שאינו מכיר מקומו, -

הוא לא מכיר את מדריגתו, ועל כן ירע לבבו על שאינו במדרגת צדיק, שלצדיקים בודאי אין נופלים להם הרהורי שטות כאלו. -

ומאחר שבמחשבתו נופלים הרהורים כאלה - חורה לו על שאין הוא כמו הצדיקים; כי אילו היה מכיר מקומו, שהוא רחוק מאד ממדרגת צדיק, והלואי היה בינוני, ולא רשע כל ימיו אפילו שעה אחת -

ואילו ידע את דרגתו, שהוא עדיין רחוק מאד מלהיות צדיק, הלואי שיהיה ''בינוני'' ש''לזה צריך להשתוקק עתה'' - הרי זאת היא מדת הבינונים ועבודתם, לכבוש היצר וההרהור העולה מהלב למוח, ולהסיח דעתו לגמרי ממנו, -

מאותו הרהור, ולדחותו בשתי ידים, -

שלא לרצות לחשוב בהם, כנזכר לעיל. -

בפרק י"ב, שהרע של הנפש הבהמית ב"בינוני" הוא עדיין בתוקף אצלו, אלא שאינו נותן ל"רע" לבוא לידי ביטוי, לחשוב ברצון בהרהורים הרעים, או לחטוא בדיבור ובמעשה - אך ה"רע" שבו, עדיין די חזק כדי להעלות במחשבתו הרהורים רעים, שעליו לדחותם ממחשבתו. ברם, אין הוא עדיין אדון על עצמו, שמלכתחילה לא יעלו במחשבתו הרהורים רעים אלה. דבר זה אמור בצדיקים בלבד, שאין בהם "רע" כלל, שממנו באים הרהורים אלו.

ובכל דחיה ודחיה שמדחהו ממחשבתו -

שלא לחשוב בהם, אתכפיא סטרא אחרא לתתא, -

כופים את ה''סטרא אחרא'' למטה, ובאתערותא דלתתא - אתערותא דלעילא, -

על-ידי ההתעוררות למטה (שהאדם משפיע למטה לכפות את ה''סטרא אחרא'') נעשה התעוררות למעלה, בעולמות העליונים, ואתכפיא סטרא אחרא דלעילא -

כופים את ה''סטרא אחרא'' שלמעלה, את ה''שורש'' של ה''סטרא אחרא'', המגביה עצמה כנשר, לקיים מה שנאמר: "אם תגביה כנשר וגו' משם אורידך, נאם ה'". וכמו שהפליג בזהר פרשת תרומה [דף קכח], בגודל נחת רוח לפניו יתברך כד אתכפיא סטרא אחרא לתתא, -

כשכופים את ה''סטרא אחרא'' למטה, לקדושה, דאסתלק יקרא דקודשא-בריך-הוא לעילא על כולא, -

על-ידי כך מתעלה כבודו של הקב''ה על הכל, יתיר משבחא אחרא, -

יותר מאשר על-ידי שבח אחר, ואסתלקותא דא יתיר מכולא וכו'. -

והתעלות זו היא למעלה מכל ההתעלויות האחרות. על כל פנים, הרי על-ידי שנופלים במחשבתו הרהורים רעים, והוא מסיח דעתו מהם, הוא מקיים את ה"לאו" (של "ולא תתורו"), ובכך טמונה מעלת העבודה של "אתכפיא", של כפיה,