אך המחשבה וההרהור בדברי תורה שבמוח, וכח הדבור בדברי תורה שבפה, שהם -
כוחות המחשבה והדיבור, לבושים הפנימים של נפש האלהית, -
ומיוחדים יותר עם הנפש האלקית מאשר כוח המעשה של הנפש האלקית, שאינו אלא לבוש חיצוני בלבד, וכל שכן נפש האלהית עצמה המלובשת בהם -
בלבושי המחשבה והדיבור בתורה, כולם מיוחדים ממש ביחוד גמור ברצון העליון, -
יחוד גמור, משמעו, שהם נעשים אותו דבר ממש - לא כהתאחדות הגוף עם הנפש, שהם, כאמור לעיל, דברים נפרדים המתאחדים אך בכל זאת אינם דבר אחד לחלוטין וכל אחד נשאר במהותו העצמי. "יחוד גמור" פירושו: כמו התאחדות הנפש עם כוחותיה, שהם גם חלק מהנפש, הרי יחודם עם הנפש הוא מלא. כך גם הנפש האלקית וכוחות המחשבה והדיבור שלה - מאוחדים ביחוד גמור עם הרצון העליון, בשעה שיהודי מהרהר או מדבר דברי תורה, ולא מרכבה לבד, -
להלן מוסבר מדוע ואיך מתאחדים הלבושים הפנימיים, באמצעות התורה, עם הרצון העליון ביחוד גמור. כי רצון העליון הוא הוא הדבר הלכה עצמה שמהרהר ומדבר בה, שכל ההלכות הן פרטי המשכות פנימיות רצון העליון עצמו, -
כל הלכה מייצגת פרט מסויים מרצונו של הקב''ה הנמשך באותה הלכה, שכך עלה ברצונו יתברך, -
כך רוצה הקב''ה, שדבר זה מותר או כשר או פטור או זכאי או להפך; -
שדבר זה אסור או פסול, או חייב וכו'. ומאחר שכל הלכה היא פרט ברצונו של הקב"ה. הרי בשעה שהאדם מהרהר או מדבר באותה הלכה, הוא מיוחד עם הרצון העליון, במדה הגבוהה ביותר של התאחדות, למעלה גם מהתאחדות הגוף והנפש. וכן כל צרופי אותיות תנ"ך הן המשכת רצונו וחכמתו -
של הקב''ה, המיחדות באין-סוף ברוך-הוא בתכלית היחוד, שהוא -
הקב''ה עצמו, הוא היודע והוא המדע כו'. -
והוא הידוע. הרי, שחכמתו ורצונו של הקב"ה, והקב"ה עצמו, הם דבר אחד ממש, וברצון זה וחכמה זו מתאחדים כוחות המחשבה והדיבור. בשעה שיהודי מדבר או מהרהר בתורה. ההבדל שבין מצוות לתורה, יוסבר ביתר הרחבה, באמצעות משל: מלך ציווה על עבדיו לבנות לו ארמון יפה, והכין למטרה זו ספר מיוחד, בו נרשם במפורט כיצד ואיך רוצה ומבין המלך שאותו ארמון ייבנה. הרי, כשהעבדים עוסקים בהקמת הארמון, הם קשורים ומאוחדים עם רצונו של המלך שביחס לאותו ארמון ובנינו. ואילו כותלי הארמון לכשעצמם, או פריטיו האחרים של הארמון אינם רצונו של המלך עצמו. לעומתם - החכמים שלומדים את ספר התכניות, שבו רשם המלך כיצד ייבנה הארמון - הרי הם עוסקים ממש בחכמתו וברצונו של המלך: הרשום באותו ספר מייצג הרי את חכמתו ורצונו של המלך. כך גם בעניננו: במעשה המצוות, מתלבש רצונו של הקב"ה, ואילו הפריטים בהם מקיימים את המצוות אינם הרצון עצמו. שונה הדבר ביחס לתורה - "שכל" התורה הוא אכן חכמתו של הקב"ה, ו"פסק ההלכה" הוא אכן רצונו של הקב"ה, וכשיהודי עוסק בתורה, במחשבה או בדיבור. הוא מתאחד, בדרגה העליונה ביותר, ברצונו ובחכמתו של הקב"ה. וזהו שכתוב -
ב''זוהר'', ד"אורייתא וקודשא בריך הוא - כולא חד", -
שהתורה והקב''ה הם דבר אחד ממש, ולא "אברין דמלכא" לחוד כפיקודין. -
ולא "אברים" בלבד של המלך, כמו המצוות. שכן, כאמור, מאוחדות המצוות עם הרצון העליון, כמו הגוף עם הנשמה - התאחדות של שני דברים נפרדים. ואילו תורה והקב"ה הם דבר אחד ממש.ומאחר שרצון העליון המיוחד באין-סוף ברוך-הוא בתכלית היחוד, הוא בגלוי לגמרי, ולא בהסתר פנים כלל וכלל, בנפש האלהית ולבושיה הפנימים, שהם מחשבתה ודבורה, באותה שעה שהאדם עוסק בדברי תורה -
בשעה שיהודי מהרהר ומדבר דברי תורה, בא הרי הרצון העליון שבתורה לידי גילוי מלא בנפשו ובמחשבתו ודיבורו. הרי גם הנפש ולבושיה -
מחשבה ודיבור, אלו מיוחדים ממש באין-סוף ברוך-הוא באותה שעה בתכלית היחוד, כיחוד דבורו ומחשבתו של הקדוש-ברוך-הוא במהותו ועצמותו כנזכר לעיל, כי אין שום דבר נפרד -
מהקב''ה, כי אם בהסתר פנים כנזכר לעיל. -
רק על ידי כך שפנימיות הרצון העליון מוסתרת, אפשר לנבראים להרגיש את עצמם ל''מציאות'', ומאחר שבשעה שיהודי לומד תורה, מוסרת הסתרה זו, ופנימיות הרצון העליון היא בהתגלות מלאה - ממילא ה''יחוד'' הוא מלא. ולא עוד אלא -
יתירה מזו, שיחודם -
של הנפש וכוחותיה עם הקב''ה בשעה שיהודי לומד תורה, הוא ביתר שאת ויתר עז מיחוד אור-אין-סוף ברוך-הוא בעולמות עליונים, -
עם העולמות הרוחניים העליונים. מאחר שרצון העליון הוא בגילוי ממש בנפש ולבושיה העוסקים בתורה, שהרי הוא הוא התורה עצמה, -
בה הם עוסקים; ולעומתם - וכל העולמות העליונים מקבלים חיותם -
רק, מאור וחיות הנמשך -
ממה שנובע, מהתורה, שהיא רצונו וחכמתו יתברך, -
כאמור ש''שכל'' התורה הוא חכמתו של הקב''ה, ו''פסק ההלכה'' - רצונו של הקב''ה. כדכתיב: "כולם בחכמה עשית", -
הרי, ש''חכמה'' היא המקור לבריאת וקיום כל העולמות. ואם כן החכמה - שהיא התורה -
היא, למעלה מכולם, -
מאחר שהיא ה''מקור'' לכל העולמות. והיא היא -
התורה, רצונו יתברך הנקרא "סובב כל עלמין", -
המשפיע בכל העולמות בצורה ''מקיפה''. כלומר: הוא למעלה מכל העולמות, ולכן אין הוא יכול להתלבש ב תוך העולמות, בפנימיות, אלא הוא משפיע עליהם בבחינת ''מקיף'' - כפי שיוסבר להלן: שהיא בחינת מה שאינו יכול להתלבש בתוך עלמין -
בפנימיות העולמות, רק מחיה ומאיר למעלה בבחינת מקיף, -
מעליהם, בהיותו למעלה מהתלבשות בתוך העולמות, והיא היא -
בחינה זו שהיא למעלה מכל העולמות, המתלבשת בנפש ולבושיה בבחינת גילוי ממש כשעוסקים בדברי תורה, "ואף-על-גב דאיהו לא חזי כו'"
-
ואף על פי שאין הוא רואה זאת. יהודי, בשעה שהוא לומד תורה, אינו מרגיש בהתאחדות נפשו עם הקב''ה, ואילו נשמתו - חשה בכך, [ומשום הכי -
ולכן, יכול לסבול, -
את ההתאחדות הנעלה עם הקב''ה, משום -
מפני, דלא חזי, -
שאינו מרגיש. מה שאין כן בעליונים]. -
שונה הדבר בנבראים של העולמות העליונים, בהם אין ההסתרה שבעולם-הזה, והם ''רואים'' ומרגישים כל ענין אלקי, ולכן אין ביכלתם ''לקבל'' יחוד נעלה כזה עם הקב''ה. ואילו נשמה בגוף, יען שהגוף והעולם-הזה, מסתירים מלהרגיש באור האלקי שביחוד זה - זוהי הסיבה ליכולת הנשמה להתאחד ביחוד חזק כזה עם הקב''ה, בשעת לימוד התורה.