והנה, רצון העליון בבחינת "פנים", -

פנימיות הרצון העליון, מה שהקב''ה רוצה את הדבר עצמו, הוא מקור החיים המחיה את כל העולמות, ולפי שאינו -

רצון זה, שורה כלל על הסטרא אחרא, וגם בחינת "אחוריים" של רצון העליון -

המחיה אותן, כאמור, אינו מלובש -

בפנימיות, בתוכה -

ב''סטרא אחרא'', ממש, אלא מקיף עליה מלמעלה, -

בלבד, כמו שמקיפים דבר מלמעלה, לכך -

לכן, היא -

ה''סטרא אחרא'', מקום המיתה והטומאה, ה' ישמרנו, כי מעט מזער -

המעט מן המעט, אור וחיות, שיונקת ומקבלת לתוכה מבחינת "אחוריים" דקדושה שלמעלה, הוא בבחינת גלות ממש בתוכה, בסוד גלות השכינה הנזכר לעיל. -

ש''חיות'' הקדושה נמצאת כביכול בגלות בתוך הקליפות, ולכן נקרא בשם "אלקים אחרים", -

לא רק מחמת הטעם האמור, שהם מקבלים את ''חיותם'' מבחינת ''אחוריים'', כי אם: שהיא עבודה זרה ממש וכפירה באחדותו של מלך מלכי המלכים הקב"ה, -

הסברת הדברים: בכל נברא נמצאים שני סוגי חיות - "חיות" המתלבשת בפנימיותו של הנברא ומתאחדת אתו. חיות אלקית זו, מצומצמת ומותאמת לפי מדתו של הנברא, עד כמה שהוא יכול לקלוט. - "חיות" המחיה ומשפיעה בנברא בצורה "מקיפה". חיות אלקית זו, איננה מצומצמת לפי מימדי הנברא ואינה מתלבשת בו; אלא בצורתה היא, כפי שהיא למעלה מהתלבשות בנברא - היא משפיעה ומחיה את הנברא. ל"קליפות" ול"סטרא אחרא" גם כן שני סוגי חיות אלה. סוג ה"חיות" השני, בקליפות ו"סטרא אחרא", מאחר שהוא בא אליהן בבחינת "מקיף", אין הוא מפריע ל"מציאותן", הן יכולות להחזיק את עצמן ל"יש", ואינן צריכות להכחיש "חיות" זו, למרות שהן יודעות שהן נבראו מ"חיות" זו (כפי שנאמר להלן, שהן קוראות להקב"ה "אלקא דאלקיא": הן חושבות את עצמן ל"מציאות", ל"אלקיא", למרות שהן עצמן מכירות שיש להן "אלקא" שברא אותן). מחמת חיות אלקית זו, הן נקראות "אלקים אחרים", מפני שהן מקבלות את חיותן מבחינת אחוריים. ואילו סוג ה"חיות" המתלבש בפנימיות, שאם היו ה"קליפות" וה"סטרא אחרא" מודות ב"חיות" זו, היתה בכך משום סתירה ל"מציאות" שלהן, כי "חיות" זו היא הרי "עצמותו" של הנברא עצמו - "חיות" זו, הן מכחישות לחלוטין, והיא נמצאת בהן בבחינת גלות. בגלל "חיות" זו - הן נקראות "אלקים אחרים", לא רק מפני שהן מקבלות מ"אחוריים", אלא מפני שהן מחזיקות את עצמן ל"עבודה זרה" וכופרות באחדותו של הקב"ה - כפי שיוסבר להלן: כי מאחר שאור וחיות דקדושה -

ה''חיות'' הפנימית, הוא בבחינת גלות בתוכה - אינה בטילה כלל לגבי קדושת הקב"ה; ואדרבה, מגביה עצמה כנשר, לומר: "אני ואפסי עוד", וכמאמר: -

שאמר פרעה: "יאור לי ואני עשיתני". -

ה''יאור'' - הנילוס - הוא שלי, ואני עשיתי את עצמי, ולכן אמרו רז"ל, שגסות הרוח שקולה כעבודה זרה ממש, כי עיקר ושרש של עבודה זרה, הוא מה שנחשב -

הוא מחשיב את עצמו, לדבר בפני עצמו, נפרד מקדושתו של מקום, -

של הקב''ה, ולא כפירה בה' לגמרי, -

כלומר, גם כשלא כופרים לגמרי בהקב''ה, אלא רק מחשיבים את עצמם לדבר בפני עצמו, כמו ה''קליפות'' וה''סטרא אחרא'' הנקראות ''עבודה זרה'', שכפי שלמדנו, הן אינן כופרות בהקב''ה לגמרי, אלא כדאיתא -

כמו שאנו מוצאים, בגמרא דקרו ליה "אלקא דאלקיא",

- ה''קליפות'' וה''סטרא אחרא'' קוראות להקב''ה ''אלקא דאלקיא'' - הרי שהן מודות בהקב''ה, שהוא אלקא דאלקיא, ובכל זאת זה נקרא ''עבודה זרה'' ו''אלקים אחרים''. אלא שגם הם מחשיבים עצמם ליש ודבר בפני עצמו, ובזה -

במה שהן מחשיבות את עצמן ל''יש'', הן מפרידים את עצמם מקדושתו של מקום ברוך הוא, מאחר שאין -

הן, בטלים לו יתברך, כי אין קדושה עליונה שורה אלא על מה שבטל לו יתברך כנזכר לעיל, ולכן נקראים -

הקליפות ו''סטרא אחרא'', "טורי דפרודא" -

הרי הפירוד, בזהר הקדוש, -

אלה שמחזיקים את עצמם ל''מציאות'' ומגביהים את עצמם כהרים ומרגישים את עצמם נפרדים מהקב''ה. והרי זו -

יש בכך משום כפירה באחדותו האמיתית, -

של הקב''ה, שהיא - דכולא קמיה כלא חשיב, -

לגבי הקב''ה הכל נחשב לכלום, ובטל באמת לו יתברך ולרצונו, המחיה את כולם ומהוה אותם מאין ליש תמיד: -

מאחר שאחדותו האמיתית של הקב"ה היא שהכל בטל אליו, הרי שההיחשבות ל"יש" ול"מציאות" - יש בה משום כפירה באחדותו של הקב"ה. ולכן גסות הרוח שוה ל"עבודה זרה". הרי, שאחרי צמצומים רבים ושונים, נבראו בדיבורו של הקב"ה, נבראים כאלה, כמו "קליפות" ו"סטרא אחרא", המרגישים את עצמם כדבר נפרד מהקב"ה. לכן, נקרא הדיבור שלמעלה בתורה, בשם "דיבור", כי ענין הפירוד (המציין את הדיבור שלמטה) קיים גם בדיבור שלמעלה, אלא שהוא רק בשייכות לנבראים ולהרגש שלהם כלפי שורשם. ואילו לגבי הקב"ה - אין שום דבר שנפרד ממנו.