פרק ה. בסוף הפרק הקודם, הסביר רבנו הזקן, שכשיהודי לומד תורה, הרי זה כאילו הוא מקיף ומחבק את המלך. כלומר: הוא ושכלו מקיפים את הקב"ה ורצונו וחכמתו, שהם דבר אחד עם הקב"ה עצמו. מצד שני - גם המלך, הקב"ה ורצונו וחכמתו, מקיפים ומחבקים את היהודי בשעת לימודו תורה.

החלק הראשון של הענין - מובן ומוסבר לנו, שכן, כשיהודי לומד תורה ומשיג בשכלו את הענין בתורה שהוא לומד - הוא מקיף בשכלו את רצונו וחכמתו של הקב"ה, ואילו החלק השני שבענין - שרצונו וחכמתו של הקב"ה מקיפים את היהודי בשעת לימודו תורה - דורש ביאור והסבר.

בפרק החמישי שלפנינו, יסביר רבנו הזקן בהרחבה, את הביטוי "תפיסא" שבמאמר "פתח אליהו", בו נאמר ש"לית מחשבה תפיסא בך" - אין מחשבה שיכולה "לתפוס" בך, בקב"ה. על כך כבר למדנו, שלמרות שאין שום מחשבה שיכולה "לתפוס" בקב"ה, הרי על-ידי תורה הוא " תופס " ברצונו וחכמתו של הקב"ה, שהם דבר אחד עם הקב"ה.

רבנו הזקן יסביר, בפרק החמישי, שבשכל התורה, לא זו בלבד שהשכל האנושי מקיף את ה"מושכל" (הענין אותו הוא מבין), אלא שגם ה"מושכל" מקיף את שכלו של הלומד.

בעיקרו של דבר, בא כאן רבנו הזקן להסביר מעלתה של תורה לגבי מצוות:

במצוות קיים רק הענין ש רצונו של הקב"ה מקיף את האדם המקיים את המצוה, ואילו בתורה קיימת המעלה, שבנוסף למה שאנו אומרים לגבי מצוות, מקיף שכלו של האדם את רצונו וחכמתו של הקב''ה בשעה שהוא מבין ענין בתורה.

ולתוספת ביאור באר היטב -

להסביר ביתר הרחבה, לשון תפיסא שאמר אלי': -

הביטוי ''תפיסא'' שאמר אליהו (במאמרו המפורסם ''פתח אליהו''): "לית מחשבה תפיסא בך כו'" -

אין מחשבה שיכולה ''לתפוס'' בך, בקב''ה. כשהוא רוצה לציין שאין שום מחשבה יכולה להבין את הקב''ה, הוא משתמש בביטוי ''תפיסא'', שאין שום מחשבה יכולה ''לתפוס'' בקב''ה. בהקשר לכך כבר הזכרנו, שלמרות זאת אפשר לתפוס בקב''ה על-ידי תורה שהיא דבר אחד עם הקב''ה עצמו. עלינו, איפוא, להבין היטב הביטוי ''תפיסא'', שאף מחשבה אינה יכולה ''לתפוס'' בקב''ה, ועל-ידי-כך נבין גם כיצד על-ידי תורה אפשר לתפוס בו. הנה כל שכל כשמשכיל ומשיג בשכלו איזה מושכל, -

ענין שכלי, הרי השכל תופס את המושכל ומקיפו בשכלו, -

כמי שמחזיק בידו דבר מסויים, הרי ידו מקיפה את הדבר. כך גם ביחס להבנה שכלית, הדבר שהוא מבין, נמצא בתוך שכלו, ושכלו מקיף את הדבר, והמושכל -

הדבר שהוא מבין, נתפס ומוקף ומלובש בתוך השכל שהשיגו והשכילו, -

עד כאן הסביר רבנו הזקן, שהשכל האנושי ''תופס'' ב''מושכל'' שהוא מבין - דבר זה יכול להיות רק אחרי שהוא מבין היטב את הדבר, כלשון ה''תניא'': ''שהשיגו והשכילו''. מכאן ואילך יסביר ענין נוסף בהבנה השכלית: וגם השכל מלובש במושכל -

כלומר, הדבר שהוא מבין, מקיף את השכל שהוא לומד, וזאת, בשעה שמשיגו ותופסו בשכלו; -

כשהוא שוקע בענין להבינו לכל פרטיו, עוד לפני שהוא מבינו לאשורו, שאז הדבר שהוא לומד הוא למעלה עדיין מהבנתו, והוא מקיף את שכלו. הרי שביחס להבנת מושג שכלי ישנם שני ענינים: השכל מקיף את ה''מושכל'', ה''מושכל'' מלביש את השכל, דרך משל: כשאדם מבין ומשיג איזו הלכה במשנה או בגמרא לאשורה על בורי' -

כלומר, כשהוא משקיע היטב את שכלו באותה הלכה, הרי שכלו תופס ומקיף אותה, -

את ההלכה, וגם שכלו מלובש בה באותה שעה. -

כשהוא מתייגע להבין את ההלכה. המשל שהשתמש בו, הוא, אכן, הנמשל עצמו: והנה הלכה זו, היא חכמתו ורצונו של הקב"ה, -

כמו שהזכרנו בפרק הרביעי, ששכל ההלכה הוא חכמתו של הקב''ה, ופסק ההלכה - רצונו של הקב''ה, כך רצה הקב''ה שיהיה הדין: שעלה ברצונו שכשיטעון ראובן כך וכך דרך משל, ושמעון כך וכך, יהי' הפסק ביניהם כך וכך, ואף אם -

אף שיתכן הדבר, כי לא הי' ולא יהי' הדבר הזה לעולם לבא למשפט על טענות ותביעות אלו, -

הרי, אם כל ענין התורה הוא רק ''לידע את המעשה אשר יעשון'', כדי לדעת כיצד לקיים את המצוות - ובנידון דידן: לדעת איך לפסוק את הדין כשדבר כזה יארע - ואם כן, אין כל תועלת, לכאורה, בידיעת ההלכה בקשר לדין-תורה שלא היה ושלא יהיה. אך, האמת היא לא כך, אלא, עצם ידיעת והבנת הלכה הוא תכלית לכשעצמו, שכן, בהבנת ההלכה הוא מבין את רצונו וחכמתו של הקב''ה

- וכך הוא אומר: מכל מקום, מאחר שכך עלה ברצונו וחכמתו של הקב"ה, שאם יטעון זה כך וזה כך, יהי' הפסק כך, הרי כשאדם יודע ומשיג בשכלו פסק זה כהלכה הערוכה במשנה או גמרא או פוסקים -

שונה הדבר כשהוא יודע את פסק הדין מחוקים אחרים, שלא מן התורה, אף שאפשרי הדבר שגם באותם חוקים אחרים נפסק, באותו מקרה, אותו פסק דין כמו שהוא, להבדיל, בתורה - אין זה, אבל, רצונו וחכמתו של הקב''ה, אלא ידיעה והבנה אנושית. ואילו כשהוא שואב את ידיעותיו מן התורה: הרי זה משיג ותופס ומקיף בשכלו, רצונו וחכמתו של הקב"ה, דלית מחשבה תפיסא בי' ולא ברצונו וחכמתו, -

בלי תורה, אין מחשבה שתוכל ''לתפוס'' בקב''ה ולא ברצונו וחכמתו, כי אם בהתלבשותם -

של רצונו וחכמתו של הקב''ה, בהלכות הערוכות לפנינו, -

זהו חלקו הראשון של הענין, שכשהוא מבין הלכה, הוא מקיף בשכלו את רצונו וחכמתו של הקב''ה. ענין נוסף קיים כאן: וגם שכלו מלובש בהם. -

שכלו מלובש ברצונו ובחכמתו של הקב''ה, כלומר, רצונו וחכמתו של הקב''ה מקיפים את שכלו. והוא יחוד נפלא שאין יחוד כמוהו ולא כערכו נמצא כלל בגשמיות, -

ששני דברים שאין ערוך ביניהם, יתייחדו באיחוד כזה, להיות לאחדים ומיוחדים ממש מכל צד ופנה. -

כמו שהדבר בהבנת תורה, בה מתאחד שכלו של האדם עם שכל התורה - שהוא רצונו וחכמתו של הקב''ה - לכל צדדיו, ששכל האדם מקיף את שכל התורה ושכל התורה מקיף את שכל האדם.