ועוד -

טעם נוסף, מדוע נקראים בני עלי' - מפני שגם עבודתם בבחינת ועשה טוב בקיום התורה ומצותי', הוא לצורך גבוה ומעלה מעלה עד רום המעלות, -

מטרת עבודתם היא לשם הקב''ה בלבד עד למעלות ולמדריגות הנעלות ביותר, ולא -

עבודתם אינה, כדי לדבקה בו יתברך בלבד -

כדי, לרוות -

בעבודתם, צמאון נפשם הצמאה לה', -

כלומר, לא כמו שהדבר הוא באלה שאינם במדריגה זו, המקיימים מצוות ולומדים תורה, מפני שבכך הם ''מרווים'' את צמאונם לאלקות, ותשוקתם העזה ''להידבק'' בקב''ה - שכן, על-ידי קיום תורה ומצוות דבק ומתחבר היהודי בקב''ה. כמו שכתוב: "הוי כל צמא לכו למים", -

הנביא מכריז: כל אלה הצמאים לאלקות - ילמדו תורה שנמשלה למים. וכמו שמבואר במקום אחר, -

שמשמעות ה''צמאון'' היא לאלקות. שכן, אם ה''צמאון'' הוא לתורה, לא היה צריך הנביא להשתמש בצורת ההכרזה ''הוי''! ולהורות ''לכו למים'' - לתורה, כי מי שצמא לתורה - הרי התורה מוכנה לפניו ללמוד בה! אלא הכוונה היא: מי שצמא לאלקות, מורה לו הנביא, ללמוד תורה, שכן, על-ידי-כך יתדבק ויתאחד עם הקב''ה. ואילו ''בני העליה'' בהם מדובר כאן, הם דרגה נעלית יותר: קיומם את המצוות ולימודם את התורה אינם רק כדי לרוות צמאונם לאלקות, שהרי בכך יש בצורה עדינה משום ריווי הרגש העצמי שלהם וטובתם העצמית, שכדי ''להרוויח'' הקירוב להקב''ה - הם עושים אותם ענינים המביאים לאותו קירוב - אלא -

עבודתם היא, כדפירשו בתיקונים: -

כמו שפירשו ב''תיקוני זהר'' את מאמר חכמינו ז''ל: "איזהו חסיד - המתחסד עם קונו", -

ופירשו ב''תיקונים'': עם קן דילי', -

''קונו'' מלשון ''קן'', כלומר: החסיד מתנהג בחסד עם ה''קן'' שלו, מקורו - הקב''ה, כדי לייחדא קוב"ה ושכינתי' בתחתונים, -

להביא את ה''ייחוד'' של הקב''ה עם שכינתו, ושאור ''ייחוד'' זה יאיר גם בעולמות התחתונים. וכמו שכתוב ברעי' מהימנא פרשת תצא: כברא דאשתדל בתר אבוי ואמי', -

כמו בן המשתדל לטובת אביו ואמו, דרחים לון יתיר מגרמי' ונפשי' ורוחי' ונשמתי' כו', -

שאוהב אותם יותר מאשר את עצמו, ונפשו, רוחו ונשמתו וכו', ומסר גרמי' למיתה עלייהו למיפרק לון כו', -

ומוסר את נפשו לפדות את אביו ואמו מהשבי. וכמו שמבואר במקום אחר, -

שזוהי דרך העבודה של ''בני עליה'': רק לשמו של הקב''ה. להלן מסביר רבנו הזקן ששני הפירושים ב''בני עליה'', תואמים וקשורים אחד בשני, שכן, כפי שמוסבר בתורת הקבלה, נעשה על-ידי ''העלאת מיין נוקבין'' - המשכת ''מיין דכורין'' - על ידי עיבוד הרע והעלותו לקדושה ("העלאת מ''ן''), נמשך במצוות ''המשכת מ''ד'', - וזאת יש ברצונם של צדיקים לבצע על-ידי עבודתם. מכיון שהמדובר הוא ענין קבלי, המוסבר לעומקו ולרחבו בתורת החסידות, נבין אותו ביתר הסברה, בהמשך הדברים הבאים: [ושניהם -

שני הפירושים ב''בני עליה'', עולים בקנה אחד, -

תואמים אחד את השני, כי, על ידי הבירורים שמבררים מנוגה

- על-ידי הפיכת הנפש הבהמית לטוב, מעלים מיין נוקבין, -

פועלים ''העלאת מ''ן'' - התעוררות והתעלות מצדו של ה''מקבל'', ונעשים יחודים עליונים -

בעולמות העליונים, להוריד מיין דכורין, -

להמשיך השפעת ''מיין דכורין'' לעולם-הזה, שהם הם -

ה''מיין דכורין'', מימי החסדים שבכל מצוה ומצוה מרמ"ח מצות עשה, -

מימי החסדים המהולים בכל מצוה ממאתים ארבעים ושמונה מצוות-עשה, שכולן -

כל המצוות, הן בחינת חסדים ומיין דכורין, -

בחינת חסדים והשפעות, דהיינו: המשכת קדושת אלקותו יתברך מלמעלה למטה להתלבש בתחתונים, -

שתתגלה הקדושה האלקית בעולמנו הגשמי, כמו שמבואר במקום אחר]: -

הרי, ששני הפירושים ב"בני עליה" קשורים ותואמים היטב אחד את השני.

בהקשר לאמור, שכל עבודתם של הצדיקים הגדולים, "בני עליה", היא אך ורק לשם הקב"ה, ולא לטובתם הם, גם לא לטובתם הרוחנית, להיות קרובים יותר אל הקב"ה - יש מקום לסיפור הבא: רבנו הזקן היה נוהג הרבה פעמים להתעמק בדביקותו, עד שהיה מתגלגל על הרצפה, ובשעת מעשה היו שומעים ממנו דיבורים מקוטעים: "אינני רוצה בעולם הבא שלך, אינני רוצה בגן-עדן שלך, אני רוצה, רק בך (בקב"ה) בלבד". כ"ק רבינו באחת משיחותיו הקדושות, אמר: כיון שסופר לנו סיפור זה, הרי שגם אנו יכולים ללמוד ממנו, שכן, לכל יהודי ישנה, בנשמתו, אהבה לקב"ה, ומצד אהבה פנימית ועמוקה זו להקב"ה - קיים בכל יהודי הרגש לקיים מצוות וללמוד תורה, כדי לשוות נחת רוח לקב"ה, כבן שרוצה להביא נחת רוח לאביו. (כ"ק רבינו מעיר שכך מוסבר ב"תניא" בסוף פרק מ"א, עמוד 114, בפיסקה המתחילה "ואף שלהיות כו'"). אגב, יש בכך משום תשובה לאותם שטוענים: מה התועלת בלימוד ענינים נעלים כאלה במדריגות התורה והנשמה, מכיון שאנו רחוקים מכך תכלית ריחוק? ראשית, ידועה התשובה שענה פעם רבנו הזקן על שאלה זו: על זמנו של המשיח נאמר "והסירותי את לב האבן מבשרכם", כלומר: כעת, ישנו החסרון, שלמרות שכל אחד יכול להבין מדריגות נעלות ביותר - לא תפעלנה על לבו כלל, שכן, לבו מאובן "לב אבן". ואילו בביאת המשיח יוסר חסרון זה, וכל מה שיבינו במוח - ייקלט בלב, שיהיו שייכים לאותן מדריגות. בהתאם לכך, צריכה כבר כעת, לפני ביאת המשיח, - להיות ההבנה במוח, כדי שלאחר מכן, בביאת המשיח, ייקלטו הדברים בלב - ולשם כך צריכים ללמוד וללמוד. נוסף על תשובה זו של רבנו הזקן, אנו למדים תשובה גם מן הסיפור האמור: מכל ענין המובא בתורת החסידות, אפשר ללמוד משהו לפועל ביחס לכל אחד ואחד. למשל: מה שלמדנו בפרק זה על מדריגות הצדיקים הנעלים ביותר, העושים עבודתם רק לשם הקב"ה בלבד, הרי ישנה בכך, באמת, "נקודה" הנוגעת לכל יהודי. במדה מסויימת יכול כל יהודי לעורר בתוכו רגש זה ללימוד תורה ולקיום מצוות במטרה להביא נחת רוח להקב"ה. שכן, בנשמתו של יהודי, ישנה אותה אהבה ותשוקה: להביא נחת רוח לקב"ה, עליו רק לעורר ולגלות רצון זה.