פרק י.אחרי שרבנו הזקן הסביר בפרק התשיעי, את המלחמה המתנהלת בין הנפש האלקית לבין הנפש הבהמית, על השליטה בגופו של יהודי - הוא בא להסביר בפרק העשירי: כשאדם לוחם בנפשו הבהמית ומשליט עליה את הנפש האלקית, והרע שבו נהפך לטוב - הוא נקרא " צדיק ",
ושני אופנים בכך, אחד למטה מהשני:
- שהרע כולו נהפך לטוב, ואז הוא "צדיק גמור ", ונקרא "צדיק וטוב לו" - צדיק שיש בו רק טוב.
- שהרע שבו עדיין לא נהפך כל כולו לטוב, ואז הוא "צדיק שאינו גמור ", ונקרא "צדיק ורע לו" - צדיק שיש בו עדיין משהו מן הרע.
התארים הכפולים - "צדיק גמור - צדיק וטוב לו", ו"צדיק שאינו גמור - צדיק ורע לו" - הנם תארים שווים באותן המדריגות של ה"צדיק":
"גמור" ו"אינו גמור", מתארים עד היכן הגיע ה" צדיק " באהבת ה' (שבגלל כך הוא נקרא צדיק), אם האהבה היא במלואה או לא;
ואילו התארים "טוב לו" ו"רע לו" - מתארים, עד כמה נהפכה הנפש הבהמית מ"רע" ל"טוב", אם היא נהפכה כל כולה, או ששמץ מן הרע עדיין נשאר בה.
מובן מאליו שמדובר כאן אודות הרע שבנפש, ולא אודות הרע הבא לידי ביטוי במחשבה, בדיבור או במעשה.
וכך אומר רבנו הזקן:
והנה, כשהאדם מגביר נפשו האלקית ונלחם כל כך עם -
הנפש הבהמית, עד שמגרש ומבער הרע שבה מחלל השמאלי, -
שבלב, מיקומו הראשי של ה''רע'', כמו שכתוב: "ובערת הרע מקרבך", -
בכך מדגישה התורה, שעל כל יהודי לשרש כליל את הרע שבקרבו, כלומר: לא רק שיתגבר על הרע בהתגלותו, שהנפש הבהמית לא תחשוב, לא תדבר ולא תעשה מעשים של רע, אלא שאף ''יעבד'' את הרע הפנימי שבכוחות הנפש הבהמית, שלא יתאווה כלל לדבר שיש בו משהו מן הרע. ואין הרע נהפך לטוב ממש -
אלא, שהרע עדיין לא נהפך כולו לטוב, אילו היה הרע נהפך כולו לטוב, היה אז כל כולו של כוח-התאוה, נמשך, אך ורק, לאלקות ולקדושה, במקום התאוה לרע, נקרא צדיק שאינו גמור וצדיק ורע לו. -
והוא מסביר מיד: דהיינו, -
המשמעות של ''ורע לו'': שיש בו עדיין מעט מזעיר רע בחלל השמאלי, אלא -
מדוע אין מעט רע זה בא לידי ביטוי ברגש התאוה וכדומה? שכפוף -
אותו מעט רע, ובטל לטוב מחמת מיעוטו, ולכן נדמה לו -
לצדיק, כי ויגרשהו וילך לו כולו לגמרי. אבל באמת אילו חלף והלך לו לגמרי, כל הרע שבו הי' נהפך לטוב ממש. וביאור הענין, -
רבנו הזקן בא לענות על שאלה: מאחר שהצדיק (שאינו גמור) אינו מרגיש כלל את הרע - הרי יתכן שאכן הרע שבו נהפך כולו לטוב ואין בו אף שמץ מן הרע, ומנין לנו שיש בו רע? על כך מסביר רבנו הזקן שהדבר יובן ממדריגת ''צדיק גמור'': העובדה שהרע שבו נהפך כל כולו לטוב, באה כתוצאה מ''אהבה בתענוגים'' (כפי שהוסבר בפרק התשיעי), הרי - באם חסר בסיבה (בגורם) ב''אהבה בתענוגים'', מן ההכרח שחסר גם במסובב (בתוצאה) - בהפיכת הרע לטוב. ה''אהבה בתענוגים'' היא ''אבן הבוחן'' באיזו דרגה, בביטולו של הרע, נמצא האדם, כי, הנה צדיק גמור שנהפך הרע שלו לטוב, ולכן נקרא צדיק וטוב לו, -
יש בו רק טוב, הוא על ידי הסרת הבגדים הצואים לגמרי מהרע, דהיינו - למאוס מאד בתענוגי עולם הזה -
תענוגי העולם-הזה מעוררים בו רגש של תיעוב וגועל נפש, להתענג בם בתענוגות בני אדם -
כדי, למלאות תאות הגוף בלבד ולא לעבודת הוי', -
שכן, הרי יתכן סוג של תענוגי העולם-הזה השייך לצד הקדושה, למשל: במצות עונג שבת (כפי שנזכר בפרק השביעי) וכדומה. ואילו הנאות ותענוגים סתמיים של העולם-הזה, שלא לשם שמים - מאוסים לגמרי בעיני הצדיק. וכל כך למה? - מפני היותם נמשכים ונשפעים מהקליפה וסטרא אחרא. -
מקורם של תענוגי העולם-הזה הוא ב''קליפה'' וב''סטרא אחרא'', וכל מה שהוא מהסטרא אחרא, הצדיק גמור הוא שונאו בתכלית השנאה מחמת גודל אהבתו להוי' וקדושתו באהבה רבה בתענוגים -
אהבה הנקראת ''אהבה רבה בתענוגים'', וחיבה יתירה הנזכרת לעיל, -
אהבה זו יש בה יותר חיבה מאשר בשאר סוגי האהבות, כפי שנזכר בפרק התשיעי. ומכיון שהצדיק עומד באהבה גדולה ובלתי רגילה כזו לאלקות ולקדושה - לכן הוא שונא כל כך את הקליפה וסטרא אחרא: כי -
קדושה ולהבדיל סטרא אחרא, הם זה לעומת זה, -
אהבתו להקב''ה ולעניני קדושה, מעוררת בו, ממילא, שנאה לסטרא אחרא באותה מדה של גודל אהבתו לאלקות. כדכתיב: "תכלית שנאה שנאתים לאויבים היו לי חקרני ודע לבבי וגו'",
- דוד המלך אומר זאת כלפי מנגדי הקדושה, שהוא שונא אותם שנאה גדולה. כראיה לאותה שנאה, הוא אומר: ''חקרני ודע לבבי'' - כלומר: מגודל אהבתי אליך, הקב''ה, שבלבי - תכיר, ממילא, מה גדולה שנאתי למנגדי הקדושה. וכפי ערך גודל האהבה לה', כך ערך גודל השנאה לסטרא אחרא -
''סטרא אחרא'', הקליפות הרוחניות שהן, כאמור, המקור וה''חיות'' של כל התענוגים הגופניים, והמיאוס ברע בתכלית, -
ולפי ערך האהבה לה' כך גם גודל מיאוסו את הרע של התאוות והתענוגים הגשמיים. על דבר רוחני (''סטרא אחרא'') שהוא רחוק מהאדם, מתאים הביטוי ''שנאה'', ואילו על תאוות גשמיות (''רע'') הקרובות אל האדם ונמצאות לנגד עיניו, מתאים הביטוי ''מיאוס'', כאדם שנגעל מדבר שהוא שונא, העומד לנגד עיניו. כי, המיאוס הוא היפך האהבה ממש כמו השנאה. -
אלא, שהביטוי ''שנאה'' מתאים, כאמור, ביחס ל''קליפה'' ו''סטרא אחרא'', ואילו ביחס לתאוות גופניות - מתאים הביטוי ''מיאוס''. על כל פנים, הרי מוסבר, שתכלית השנאה שיש לצדיק- גמור ל''רע'', היא מחמת שאהבתו לה' היא בדרגה העליונה ביותר, ומשום כך הוא נקרא ''צדיק גמור'', שמדריגת ה''צדיק'' שבו - ה''אהבה בתענוגים'' - היא במדה המלאה והעליונה ביותר. הוא גם נקרא ''צדיק וטוב לו'' - שהוא גדוש רק בטוב: כל הרע שבו נהפך לטוב. מכאן נבין את התשובה ביחס ל''צדיק שאינו גמור'' - כיון שחסר בו באהבה בתענוגים, הרי שיש בו עדיין משהו מן הרע, למרות שאין הוא מרגיש ברע זה כלל. ועל כך אומר ה''תניא'' בהמשך: