Tanya do Dia

] פרק ב. ונפש השנית בישראל, היא חלק אלו-ה ממעל ממש, - ''חלק אלו-ה ממעל'' - לשון הפסוק באיוב, ורבנו הזקן מוסיף את המלה ''ממש'', כדי להדגיש פירושן הפשוט של מלים אלו. שכן, ישנם, כידוע, פסוקים שנאמרו, כהגדרת חכמינו ז''ל ''בלשון הבאי'', בלשון של גוזמא, למשל: ''ערים גדולות ובצורות בשמים'', הרי ''בשמים'' ביטוי של מליצה, כי אין הכוונה לשמים ממש. כדי שלא יפרשו את המלים ''חלק אלו-ה'' כלשון של מליצה, מוסיף רבנו הזקן המלה ''ממש'', להדגיש שנשמת יהודי היא אכן ממש חלק אלו-ה ממעל.

כמו שכתוב: "ויפח באפיו נשמת חיים", - פסוק זה נאמר על אדם הראשון שהיה בעל נשמה כללית, נשמה הכוללת והמקיפה את כל כללות נשמות ישראל, ו"אתה נפחת בי", - זה נאמר על נשמתו של כל אחד ואחד מישראל.

מה מלמד אותנו הביטוי ''נפחת'', המשמש כאן לתיאור הכנסת הנשמה ביהודי? - הוא מסביר מיד: וכמו שכתוב בזהר: מאן דנפח מתוכי' נפח, - מי שנופח הרי הוא נופח מתוכו,

פירוש מתוכיותו ומפנימיותו, שתוכיות ופנימיות החיות שבאדם מוציא בנפיחתו בכח: - כמו שאנו רואים במוחש, כשאדם מדבר אין הוא מתעייף כל כך מהר, ואילו כשהוא נופח הוא מתעייף מהר. כי, כשהוא נופח, הוא משתמש בחיות הפנימית שבו, ומכיון שצורת הכנסת הנשמה מהקב"ה לגופו של יהודי מתוארת במלה "נפחת" - הרי שהנשמה באה מהפנימיות שבאלקות.

ראיה נוספת לכך שהנשמות מושרשות בפנימיותו ועצמותו של הקב"ה - ממה שהנשמה באה כביכול, ממחשבתו של הקב"ה ושלכן נקראים בני ישראל בניו של הקב"ה –

וכך מסביר ה"תניא" את הדברים: כך על דרך משל נשמות ישראל עלו במחשבה, - נשמות ישראל נובעות ממחשבתו של הקב"ה, שהיא הפנימיות של האלקות, ואילו כל שאר הנבראים, כולל המלאכים, באים, כביכול, מדיבורו של הקב"ה, ולגבי המחשבה נחשב הדיבור כדבר חיצוני. כדכתיב: - כמו שכתוב: "בני בכורי ישראל", "בנים אתם לה' אלקיכם". פירוש, - מה משמעות העובדה שיהודי מתואר כבנו של הקב''ה, כמו שהבן נמשך ממוח האב, כך כביכול נשמת כל איש ישראל, נמשכה ממחשבתו וחכמתו יתברך, -

ומאחר ונשמתו של יהודי באה ממחשבתו וחכמתו של הקב''ה, הרי, שהיא באה מהקב''ה בעצמו, שכן, דאיהו חכים ולא בחכמה ידיעא, - הקב''ה חכם, אבל לא באותה בחינת חכמה שאנו, הנבראים, מכירים, אלא הוא וחכמתו אחד, וכמו שכתב הרמב"ם

* הגהה [ הרמב"ם השיג בשכלו ש"הוא המדע והוא היודע והוא הידוע". אך ישנם גדולים וחכמים שאינם סוברים כמותו והם אומרים שאי אפשר כלל לומר על הקב"ה שהוא ההבנה עצמה וכו', כי הקב"ה הוא למעלה מכל ההגדרות שמביא הרמב"ם.

ואומר רבנו הזקן בהגהה, שחכמי הקבלה הודו לרמב"ם. ברם, מה שעל-פי קבלה צודק הרמב"ם, אין זה אמור לגבי הקב"ה כמו שהוא "בעצם". שכן, הקב"ה עצמו הוא למעלה לאין שיעור גם מהחכמה הבלתי מושגת אודותה כותב הרמב"ם; לגבי הקב"ה כמו שהוא "בעצם" צודקים אלה שחולקים על הרמב"ם, שכן הוא למעלה מעלה מכל המושגים האלה. אלא, לאחר שאור-אין-סוף האלקי מצמצם ומגביל את עצמו בהרבה הגבלות, אז שייך לומר עליו שהוא מתאחד עם החכמה שבעולם האצילות ואז אפשר לומר עליו "הוא המדע והוא היודע והוא הידוע".

ועל כך אומר רבנו הזקן: והודו לו חכמי הקבלה, - חכמי הקבלה הודו לרמב''ם, שבקב''ה שייך ענין החכמה באותה צורה, שכל השלשה: ה''מדע'', ה''יודע'' וה''ידוע'', הם דבר אחד, כמו שכתוב בפרדס מהרמ"ק. - כמו שאומר רבי משה קורדובירה בספר ה''פרדס'' שלו, וגם לפי קבלת האריז"ל יציבא מילתא, - גם לפי קבלת האריז''ל, שלפיה אנו יודעים יותר, שהקב''ה נעלה מעלה מעלה גם מסוג החכמה המובא בדברי הרמב''ם - נכונה דעתו של הרמב''ם,

וזאת בסוד התלבשות אור-אין-סוף ברוך-הוא, על ידי צמצומים רבים, - כשאור-אין- סוף ברוך-הוא מתלבש על ידי צמצומים רבים בכלים דחב"ד דאצילות, - ב''כלים'' של ''חכמה'', ''בינה'' ו''דעת'' שבעולם האצילות. כשהוא מתאחד עם ספירות אלו שבעולם האצילות - נכונה סברתו של הרמב''ם, אך לא למעלה מהאצילות, - אבל לא באותה דרגה שאור-אין-סוף הוא למעלה מעולם האצילות.

וכמו שכתוב במקום אחר שאין-סוף ברוך-הוא מרומם ומתנשא רוממות אין קץ, למעלה מעלה ממהות ובחינת חב"ד, עד שמהות ובחינת חב"ד, נחשבת כעשיי' גופנית אצלו יתברך כמו שכתוב: "כולם בחכמה עשית": - בעצם היה צריך לומר: כולם בחכמה חכמת " או " השכלת " - בהתאם למלה "חכמה" המובאת בפסוק - מדוע נאמר בפסוק "עשית"? - אלא הוא בא להדגיש שחכמה נחשבת כעשיה לגבי הקב"ה.],

שהוא המדע והוא היודע כו', - והרמב"ם מסיים: "והוא הידוע", כלומר, הבנתו כביכול של הקב"ה שונה לגמרי ממה שבני אדם מגדירים כהבנה. ההבנה בהשגה האנושית, בנויה על שלשה יסודות שונים: נפש האדם שהיא ה"יודע", היא שיודעת ומבינה.

ובמה הנפש מבינה? - בכח ההבנה, המביא לכך שהנפש תדע ותבין. וכוח זה נקרא "מדע" (הוא מביא לידי כך שידעו ויבינו). וה דבר אותו יודעים ומבינים, כגון הלכה במשנה או סוגיא הנלמדת ומושגת. הרי שישנם כאן שלשה דברים נפרדים: ה"יודע", ה"מדע" וה"ידוע". שונה הדבר לגבי הקב"ה, כהסברו של הרמב"ם: " הוא המדע, הוא היודע והוא הידוע",

ועל כך הוא אומר בהמשך: ודבר זה אין ביכולת האדם להבינו על בוריו כו', - ודבר זה - שהמבין, כוח ההבנה, והדבר אותו מבינים, הם אותו אחד, אין ביכולת האדם להבין לאשורו, כדכתיב: "החקר אלו-ה תמצא", וכתיב: "כי לא מחשבותי מחשבותיכם וגו'". - הרי שחכמתו של הקב''ה היא עצם אחד עם הקב''ה. ומכיון שנשמתו של יהודי באה, כאמור לעיל, מחכמתו של הקב''ה, הרי שהיא באה מהקב''ה עצמו.

בהתאם למה שהוסבר, שנשמתו של כל בן מישראל באה מחכמתו של הקב"ה - להלן נכנה אותה "חכמה עילאה" - נשאלת השאלה: אם אכן כל הנשמות באות משורש אחד, מחכמה עילאה, היו צריכות כולן, כל הנשמות, להיות במדריגה אחת שווה, מנין נוצר, איפוא, השוני במדריגות שבהן מחולקות נשמות ישראל? - וכך הוא שואל: ואף שיש רבבות מיני חלוקי מדריגות בנשמות, גבוה מעל גבוה, לאין קץ, כמו גודל מעלת נשמות האבות ומשה רבינו עליו השלום, על נשמות דורותינו אלה דעקבי משיחא, שהם בחינת עקביים ממש לגבי המוח והראש; -

שכן, הנשמות שבדורותינו, נקראות נשמות של עקבתא דמשיחא, כי לגבי המוח והראש הן בבחינת העקב שברגל. כשם שאין להשוות את החיות שבעקב הרגל לחיות שבמוח ובראש, כך אין מקום להשוות את נשמות ה"עקביים" שבדורותינו לאותן נשמות הנקראות בשם מוח וראש.

כאן מדובר על היתרון העצום במעלת הנשמות שבדורות הקודמים לגבי הנשמות שבדורותינו. וכן בכל דור ודור יש ראשי אלפי ישראל, שנשמותיהם הם בחינת ראש ומוח לגבי נשמות ההמון ועמי הארץ; - מלבד זאת, בכל דור ישנם, באותו דור, הבדלים גדולים במדריגות הנשמות, וכן נפשות לגבי נפשות, כי כל נפש כלולה מנפש רוח ונשמה. - הבדלים אלה שבבני ישראל, אינם רק במדריגת הנשמה, כי אם גם במדריגת הנפש. שכן, כל נפש כלולה משלש בחינות: נפש, רוח ונשמה, וכשם שב"נשמה" ישנן מדריגות שונות, כך גם ב(רוח וב)נפש ישנן מדריגות שונות. רואים אנו מכך, מה גדול מספר ההבדלים והחילוקים במדריגות הנשמות.

בהתאם לכך, היו צריכים, לכאורה, להיות אותם הבדלים גם בשרשן של הנשמות באלקות - כאשר נשמה גבוהה יותר באה משורש נעלה יותר? - אך, מכל מקום, שורש כל הנפש רוח ונשמה כולם, - למרות המדריגות השונות שבנשמות, מראש כל המדריגות עד סוף כל דרגין, המלובש בגוף עמי הארץ וקל שבקלים, - הרי זה הכל, נמשך ממוח העליון, שהיא חכמה עילאה כביכול. -

כדי להבהיר ולהסביר כיצד, בכל זאת, מתהווים ההבדלים במדריגות הנשמות, למרות ששרשן אחד, משתמש כאן רבנו הזקן במשל הבן והאב - אותו משל שכבר השתמש בו לעיל, כדי לציין שנשמות ישראל נקראות "בנים" להקב"ה, ובאות מ"חכמה עילאה" כמו שהבן בא ממוח האב. מאותו משל עצמו גם יובן כיצד מתהווים הבדלי המדריגות בנשמות.

כדי להקל על הלומד-המתחיל, נביא כאן הסבר קצר: במשל אנו רואים, שכל גופו של הילוד בא מטיפת מוח האב. כלומר, על אף ההבדלים שבאבריו השונים של הילוד - מהנעלה ביותר עד לפחות ביותר, מהמוח שלו עד צפרני רגליו - הם באים כולם משורש אחד, מטיפת המוח של האב.

כיצד, אם כך, נתהוו הבדלים אלה באברים? - הרי זה מחמת שהיית טיפת מוח האב, במשך תשעת חדשי העיבור, בבטן האם, בהם היא עוברת תהליך מסויים של התהוות הגוף. שהייה ממושכת זו בתהליך התהוות הגוף באופן הדרגתי, יוצרת את ההבדלים שבין אבר אחד למשנהו. ככל שחלק מהטיפה מתגשם יותר, כך ההשתנות גדולה יותר. הרי, שכל האברים באים, אכן, משורש אחד - טיפת מוח האב - ולמרות זאת מתהווים בהם הבדלים גדולים כאלה של מעלה ומטה, מהמוח עד לצפרניים.

דבר נוסף מובן מהמשל האמור, שגם החלק הנחות ביותר שבגוף הילוד, הצפרניים שלו, הנו קשור, גם אחרי ההולדה, בשורשו הראשון - במוח האב. שכן, גם הצפרניים יונקות חיותן ממוחו של הילוד, ומאחר שמוחו נשאר, גם אחרי ההולדה, מהות זהה עם מוח האב, הרי שגם הצפרניים, אחרי ההולדה, קשורות עדיין בשורשן הראשון. כך נבין גם ביחס לנשמות: אף שכל הנשמות באות משורש אחד, מ"חכמה עילאה", על כל אחת מהן לעבור, אחרי ירידתה מ"חכמה עילאה", השתלשלות של הרבה עולמות ולרדת הרבה מדריגות, מדריגה אחרי מדריגה, עד להתלבשותה בגוף גשמי - תהליך זה של השתלשלות וירידה מדרגה לדרגה, מביא לשינויי המדריגות בנשמות, שכן, על נשמה אחת משפיעה הירידה יותר מאשר על נשמה אחרת.

וכך גם בחלק השני של המשל, גם אחרי ירידתן לדרגות הנמוכות ביותר, נשארות אותן נשמות קשורות ומאוחדות עם שורשן הראשון, "חכמה עילאה". שכן גם הן, בדרגתן הנחותה, מקבלות את יניקתן הרוחנית מנשמות הצדיקים והחכמים שגם למטה הן בבחינת ראש ומוח. ועל-ידי צדיקים אלה, נשארות גם הנשמות הנחותות קשורות ומאוחדות עם שורשן הראשון.

וכך אנו לומדים בספר ה"תניא": כמשל הבן הנמשך ממוח האב, שאפילו צפרני רגליו נתהוו מטפה זו ממש, - כיצד, אבל, נתהוו ממנה הצפרניים? - על ידי שהייתה תשעה חדשים בבטן האם, וירדה ממדריגה למדריגה, להשתנות ולהתהוות ממנה צפרנים. - הרי, שאף שכל אבריו של הילוד, ממוחו עד צפרניו, באים משורש אחד, מטיפת מוח האב, נתהוו בהם שינויים והבדלים גדולים כל כך, מהמוח עד הצפרניים.

דבר נוסף אנו רואים: ועם כל זה, עודנה קשורה ומיוחדת ביחוד נפלא ועצום, במהותה ועצמותה הראשון שהיתה טפת מוח האב; - גם אחרי שהתגשמה כל כך בצורה של צפרניים, וזאת מכיון, וגם עכשיו בבן, יניקת הצפרנים וחיותם, נמשכת מהמוח שבראש; - ומשום שהצפרניים מקבלות חיותן ממוחו של הילוד, שלא נשתנה משורשו הראשון ונשאר - מוח, הרי, שגם הצפרניים קשורות, אחרי ההולדה, באמצעות מוחו של הילוד, למוחו של האב שהוא שורשו ומהותו הראשון. והוא מביא על כך ראיות: כדאיתא בגמרא [נדה שם]: לובן שממנו גידים ועצמות וצפרנים - הרי שיש לצפרניים שייכות למוח. וגם לפי תורת הקבלה יש לצפרניים שייכות לבחינת המוח: [וכמו שכתוב בעץ חיים שער החשמל, בסוד לבושים של אדם הראשון בגן עדן, שהיו צפרנים מבחינת מוח תבונה]. - מכאן ראיה שגם על-פי קבלה, יש לצפרניים שייכות לבחינת המוח, כמו שהוא במשל הבן.

וככה ממש, כביכול, בשורש כל הנפש רוח ונשמה של כללות ישראל למעלה, בירידתו ממדריגה למדריגה, על ידי השתלשלות העולמות אבי"ע - "השתלשלות" - מלשון שלשלת (שרשרת) המורכבת ממספר מסויים של טבעות הקשורות ומושחלות זו בזו, עד שגם הטבעת האחרונה קשורה ומושחלת בטבעת העליונה, באמצעות הטבעות שביניהן המקשרות את כולן יחד, אותו דבר בסדר מדריגות העולמות: כל אחד מהם קרוב וקשור לעולם השני,

ודרך עולמות אלה יורדת הנשמה למטה בעולם- זה ומתלבשת בגוף. "אבי"ע" - ראשי תיבות: אצילות, בריאה, יצירה, עשיה. ענינם של ארבעת העולמות: אצילות, בריאה, יצירה, עשיה, יוסבר בהרחבה משך הפרקים הבאים.

ובקצרה: כדי שיתהווה העולם הגשמי שלנו, ושיהיה בכוחו לקלוט את ההשפעה האלקית, שגם הנבראים שבעולם הגשמי הזה יהיה באפשרותם להשיג ולהבין אלקות - אותם עניני אלקות שנבראים מסוגלים להבינם - נוצרו לצורך זה ארבעת העולמות (לפי הסדר ממעלה למטה): אצילות, בריאה, יצירה, עשיה.

"אצילות" - עולם שמדריגתו הכללית היא זיו והארה מהאור האלקי האין-סופי, הארה כזו שהיא עדיין קרובה לאור-אין-סוף ברוך-הוא. זהו גם פירוש המלה "אצילות" - הפרשה (מלשון "ואצלתי מן הרוח") כלומר, מהותה של הארה זו היא ההארה האלקית המובדלת ומופרשת ממקורה. וגם "אצילות" מלשון "אצל" ו"סמוך", כלומר, עולם זה ומדריגה זו של אצילות קרובים עדיין לאור-אין-סוף ברוך-הוא. המדריגה הכללית של עולם ה"בריאה" היא, כשמו של עולם זה: עולם שנברא, הבריאה הראשונה של יש מאין - כאשר מאין, מאפס, נהיה יש ודבר ממשי.

ברם, כאן מדובר על הדרגה הראשונית של התהוות הנברא, אין זו עדיין בריאה בעלת צורה ותבנית. "יצירה" - העולם בו מקבל ה"יש", שנברא מה"אין", צורה ותבנית. "עשיה" - עולם בו הישות היא בשלימות, יש גמור. ברם, מובן, שכל האמור מדובר במובן רוחני. כי רק לאחר כל אלה באה יצירתו של עולמנו, הנקרא עולם העשיה הגשמי, העולם הזה וברואיו. התחלתו של סדר ההשתלשלות היא מ"חכמה" של עולם האצילות, ו"חכמה" זו היא הספירה והמדריגה הראשונה בעולם העליון ביותר - אצילות.

זאת אומר לנו רבנו הזקן, כששורש נשמתו של בן ישראל יורד ממדריגה אחת לשניה, על-ידי השתלשלותם של ארבעת העולמות אבי"ע - אצילות, בריאה, יצירה, עשיה - מחכמתו יתברך, כדכתיב: "כולם בחכמה עשית" - הכל משתלשל מ''חכמה'' שהיא המקור של כל סדר ההשתלשלות, הנה על-ידי ירידה זו של שורש הנשמה, נתהוו ממנו נפש רוח ונשמה של עמי הארץ ופחותי הערך. - ההבדלים בין עליון לתחתון בנשמות, נתהוו בתהליך ירידתו בסדר ההשתלשלות. שכן, על נשמות מסויימות השפיעה יותר ירידת ההשתלשלות, ומשום כך ירדו במדריגה נחותה יותר - כפי שהדבר במשל הצפרניים, שעליהן השפיעה השהייה תשעה חדשים בבטן האם, יותר מאשר על אברים אחרים.

ברם, כשם שבמשל קשורות הצפרניים בשורשן הראשון על-ידי יניקת חיותן ממוח הילוד - כך גם בנשמה: ועם כל זה, עודינה קשורות ומיוחדות, ביחוד נפלא ועצום, במהותן ועצמותן הראשון, שהיא המשכת חכמה עילאה, - כיצד נעשה הדבר? - כי, יניקת וחיות נפש רוח ונשמה של עמי הארץ, הוא מנפש רוח ונשמה של הצדיקים והחכמים, ראשי בני ישראל שבדורם: - על ידי שהם יונקים חיותם מהצדיקים והחכמים שהם בבחינת ''ראש'' ו''מוח'' - קשורים כל בני ישראל בשורשם במוח שלמעלה, ''חכמה עילאה''.

ובזה יובן מאמר רז"ל על פסוק: "ולדבקה בו" - שכל הדבק בתלמיד חכם מעלה עליו הכתוב כאלו נדבק בשכינה ממש, - לכאורה: כיצד משווים את הדבקות בתלמידי חכמים לדבקות בשכינה? אלא, לפי מה שהוסבר לעיל, הדברים מובנים:

כי, על ידי דביקה בתלמידי חכמים, קשורות נפש רוח ונשמה של עמי הארץ ומיוחדות, במהותן הראשון ושרשם שבחכמה עילאה, שהוא יתברך וחכמתו אחד והוא המדע כו'. - כפי שכבר למדנו, שמאחר שהם מאוחדים עם ''חכמה עילאה'' על-ידי דביקותם בתלמידי חכמים, הרי הם ממילא מאוחדים ודבוקים עם השכינה, עם הקב''ה עצמו. [והפושעים ומורדים בתלמידי חכמים, יניקת נפש רוח ונשמה שלהם, מבחינת אחוריים של נפש רוח ונשמת תלמידי חכמים]. - השפעה בבחינת "אחוריים" היא כמי שנותן דבר לשונאו שלא מרצונו הפנימי, כי אם ברצון חיצוני בלבד, בגלל טעם מסויים שיש לו בזה, וזה מתבטא גם בצורת הנתינה: הוא נותן לו מאחורי גבו ובשעת מעשה מפנה את פניו ממנו.

כך גם במובן הרוחני, כשמשפיעים על מישהו שלא מתוך רצון טוב, פירוש הדבר, שההשפעה באה מבחינת "אחוריים". אף בעניננו: מן ההכרח לומר, שהשפעה אלוקית מסויימת מקבלים גם הפושעים והמורדים מתלמידי חכמים, שכן, כל נשמה, בלי הבדל, מן ההכרח שתהיה קשורה בשורשה ומקורה, כמוסבר לעיל, אלא שהשפעה זו הם מקבלים רק מבחינת "אחוריים". על-כל-פנים, מובן, שכל יהודי יש בו נשמה של קדושה הבאה מ"חכמה עילאה",

ועל כך אומר רבנו הזקן: ומה שכתוב בזהר ובזהר חדש, שהעיקר תלוי שיקדש עצמו בשעת תשמיש דוקא, מה שאין כן בני עמי הארץ כו', - עמי הארץ שאינם מקדשים עצמם בשעת תשמיש, "ממשיכים" בילדיהם נשמות נחותות. לכאורה, הרי הסברנו, שכל יהודי, בלי הבדל, יש בו נשמה של קדושה בלי תלות אם הוריו קידשו עצמם בשעת תשמיש או לא? מסביר רבנו הזקן שב"זוהר" לא מדובר על עצם הנשמה, כי אם ביחס ללבושיה הרוחניים של הנשמה: היינו: משום שאין לך נפש רוח ונשמה שאין לה לבוש מנפש דעצמות אביו ואמו, - לכך מתיחס ה''זוהר'' וה''זוהר חדש'', בקראם את לבוש הנשמה בשם - נשמה, מפני שהלבוש נוגע ביותר לנשמה, שכן: וכל המצות שעושה, הכל על ידי אותו הלבוש כו', ואפילו השפע שנותנים לו מן השמים, הכל על ידי לבוש זה, - כי, כדי שהנשמה תוכל לפעול בגוף בו התלבשה, ולקיים מצוות מעשיות בענינים גשמיים, מן ההכרח שזה יהיה על-ידי לבוש,