בסימן זה, מוכיח רבנו הזקן חסידים מבית הכנסת של אנשי שלומנו, שאינם מרשים לגשת ל"עמוד" שליח ציבור המאריך בתפלה, בגלל שאחד מהם ממהר לגמור את התפלה, כי הוא מוכרח ללכת.

רבנו הזקן אומר, שמוטב היה לו אפילו לא לשמוע "קדושה" ו"ברכו" (כשאין הוא יכול בשום אופן להתמהמה יותר) מאשר להפריע לאחרים להאריך בתפלה, שכן, אריכות התפלה היא ענין של חיים ונותנת אריכות ימים, וכשמפריעים לאחרים באריכות התפלה - הרי יורדים לחייהם.

רבנו הזקן גם מציין, שענין ההתבוננות בתפלה בכוונה לגלות את האהבה להקדוש ברוך הוא, האהבה המסותרת בכל אחד מישראל - הוא חיוב מן התורה, שכן, בכך מתבטאת מצות "ואהבת" - להתבונן כדי לעורר ולגלות את האהבה.

הנה, לא טובה השמועה, שמעתי ותרגז בטני, -

אומר רבנו הזקן, אשר עם ה' מעבירים מלפני התבה -

אינם מרשים לגשת עוד פעם "לעמוד", את האיש החפץ בחיים ואריכות ימים של כל אנשי שלומינו שב"מקדש מעט" -

של בית הכנסת, הזה של אנ"ש, -

אנשי שלומנו, שעל ידי תפלתו באריכות בתור שליח ציבור, ועל ידו גם כל השאר מתפללים באריכות - הוא מביא להם חיים ואריכות ימים, כמאמר רז"ל: שלשה דברים מאריכים ימיו של אדם, ואחד מהם -

הוא, המאריך בתפילתו. -

הרי שתפלה באריכות קשורה באריכות ימים. ואף גם מי שהשעה דחוקה לו ביותר, ואי אפשר לו בשום אופן להמתין עד אחר ענית קדשה של חזרת השליח-צבור הזה -

מפני שבעל תפלה זה מאריך בתפלה, הלא טוב טוב לו שלא לשמע קדשה וברכו, מלירד לחייהם של החפצים בחיים, -

אלה שרוצים להתפלל באריכות, דבר המביא חיים, ואנס רחמנא פטריה, -

את האנוס פטר הקדוש ברוך הוא, כיון שהוא אנוס, הוא מוכרח ללכת - הרי הוא פטור מלשמוע "קדושה" ו"ברכו". ויתירה מזו - והשליח-ציבור מוציאו ידי חובתו -

לשמוע "קדושה" ו"ברכו". אף שלא שמע, כאלו שמע שהוא כעונה ממש, -

הרי, שהאנוס כאן אינו כמו בשאר הדברים, שאם אמנם הם דברים ש"אונס רחמנא פטרי"', אבל אינם "כמאן דעביד" (כאילו עשה) - "אונסא כמאן דלא עביד" - אונס - כמי שלא עשה, ואילו כאן הרי זה כאילו עשה מצד זה ששליח הציבור מוציאו ידי חובתו, וכדאיתא -

כפי שאנו מוצאים בגמרא גבי עם שבשדות דאניסי, -

שהם אנוסים, ויוצאים ידי חובת תפלת שמונה עשרה עצמה בחזרת השליח-צבור -

לא מדובר על "קדושה" ו"ברכו", כי אם אודות "שמונה עשרה" עצמה, כאלו שמעו ממש, וגם קדשה וברכו בכלל. -

ששליח הציבור מוציאו ידי חובתו, הרי, שמי שהוא אנוס ואי אפשר לו בשום אופן לשמוע "קדושה" ו"ברכו", מוציאו השליח ציבור ידי חובה, הרי שגם אותו יוציא שליח הציבור ידי חובתו, ואל לו להפריע אחרים מלהתפלל באריכות. והנה, זאת חקרנוה, כן הוא אף גם בדורות הראשונים של חכמי המשנה והגמרא, שהיתה תורתם קבע ועקר עבודתם, -

עיקר עבודתם היה לימוד תורה, ולא תפילתם. -

הרי גם אז היה ענין התפלה באריכות ענין של חיים ואריכות ימים. ומכל שכן עתה הפעם -

בזמננו אנו, בעקבות משיחא, שאין -

לימוד תורתנו קבע, מצוק העתים, ועקר העבודה בעקבות משיחא היא -

עבודת התפלה, כמו שכתב הרב חיים ויטאל ז"ל בעץ חיים ופרי עץ חיים, -

שעיקר העבודה בזמננו אנו, הזמן של עקבות משיחא, הוא עבודת התפלה - מכל שכן וקל וחמר שראוי ונכון לתן נפשנו ממש עליה. -

על עבודת התפלה, והיא -

התפלה באריכות תוך התבוננות בגדלות ה', היא חובה של תורה ממש, למביני מדע -

המבינים תועלת ההתבוננות ועמק הדעת קצת, כל חד לפום שעורא דיליה, -

כל אחד לפי שיעורו. כפי שאומר רבנו הזקן בחלק הראשון של "ספר ה"תניא" בפרק מ"א, ששיעורו של דבר, שההתבוננות תפעל ענין היראה או האהבה, אינו דומה בכל אחד: יש מי שבהתבוננות והעמקת הדעת מעטה הוא מתעורר ביראה או באהבה; ויש מי שנדרשת לו התבוננות ארוכה יותר והעמקת הדעת חזקה יותר. ההתבוננות והעמקת הדעת אלו, צריכות להיות בסדור שבחו של מקום ברוך-הוא בפסוקי דזמרה ושתי ברכות שלפני קריאת שמע: "יוצר" ו"אהבה" -

"אהבת עולם", לעורר בהן -

בברכות שלפני קריאת שמע, האהבה המסתרת בלב כל ישראל, לבא -

שאהבה זו תבוא, לבחינת גלוי בהתגלות הלב -

שבמקום שעד אז היתה אהבה זו מסותרת בעומק הלב, תבוא להתגלות הלב, בשעת קריאת שמע עצמה, -

אחרי ברכות קריאת שמע, שזאת היא מצות האהבה שבפסוק: "ואהבת וגו' בכל לבבך גו'", הנמנית ראשונה בתרי"ג מצות, כמו שכתב הרמב"ם ז"ל, שהיא מיסודי התורה ושרשה ומקור לכל רמ"ח -

248, מצות עשה, -

כפי שאומר רבנו הזקן בחלק הראשון של ספר ה"תניא" בפרק ד' ש"המקיימן באמת הוא האוהב את שם הוי"', שכדי לקיים באמת רמ"ח מצוות העשה, מן ההכרח שתהיה "אהבת ה"'. ציווי זה של "ואהבת" הוא חובה של תורה על ענין ההתבוננות בתפלה, לעורר ולגלות את האהבה, שכן, על אהבה עצמה הרי לא שייך שום "ציווי", "ואהבת", כי אהבה היא הרי מדה שבלב ועל מדה שבלב לא מתאים שום ציווי, שהרי, אם יש לאדם מדה זו - הרי שיש לו, ואם אין לו אותה מדה - מה יעזור כאן הציווי (על פעולה של דיבור מתאים ציווי, אבל לא על רגש הלב), וכפי שאכן שואל הרב המגיד ממזריטש: כיצד מתאים הציווי "ואהבת"? והוא עונה, שהציווי אינו על האהבה, כי אם על ההתבוננות, שיהיה " שמע ישראל", שתהיה ההתבוננות בענין "ה' אלקינו ה' אחד" ואז "ואהבת" - תאהב (מלשון הבטחה). על כל פנים, הרי הציווי "ואהבת", הוא, שתהיה ההתבוננות בתפלה שתביא ל"ואהבת" - הרי שהתפלה באריכות ובהתבוננות היא חובה של תורה. כי על אהבה המסתרת בלב כל ישראל בתולדתם וטבעם לא שיך צווי כלל. -

שנאמר ש"ואהבת" הכוונה להאהבה המסותרת בכל אחד מישראל, שכן, היא הרי ישנה, ולא זקוקים לה לציווי "ואהבת". אלא הציווי הוא לגלות את האהבה, שלא זו בלבד שתהיה בהתגלות בנפש האלקית של יהודי, כי אם גם בנפשו החיונית, שם לא היתה לפני זה בכלל, אף לא בהעלם - ודעת לנבון נקל, כי כשהאהבה היא מסתרת - היא עודנה בנפש האלקית לבדה, וכשבאה לבחינת גלוי לנפש החיונית - אזי היא בהתגלות הלב בחלל שמאלי, -

שהוא מקום משכן נפש החיונית. -

הרי היא מניעה אז כל עניני האדם, וזהו ענין ברור ניצוצות המזכר שם בעץ חיים ופרי עץ חיים 61 גבי תפלה, -

שבתפלה מבררים ניצוצות, שלכן -

התפלה, היא עקר העבודה בעקבות משיחא, לברר ניצוצות כו', -

בירור הניצוצות שבתפלה, מתבטא בכך שהוא בחינת אתהפכא -

(=הפיכת הרע לטוב), או אתכפיא -

(=כפיית הרע), של נפש החיונית לנפש האלקית כנודע, "כי הדם הוא הנפש כו'", -

וחיות האדם, והדם מתחדש בכל יום מאכלין ומשקין, -

שהאדם אוכל ושותה, הרי שהאדם משתמש, עבור הנפש האלקית והקדושה, בכל האוכלים ומשקים ומברר את הניצוצות שבהם, וגם -

האדם, מתפעל ונתקן ממלבושים -

שהוא לובש אותם, ודירה -

שהוא דר בה, כו'. -

הרי שכל עניני העולם מנוצלים בענינים של נפש האלקית וקדושה. בזה מתבטא ענין בירור הניצוצות הנעשה על ידי התגלות האהבה בשעת התפלה. ולכן נדרשת כעת אריכות התפלה בהתבוננות. מה שאין כן בדורות הראשונים, שהיו נשמות האלקית גדולי הערך - היה הברור -

של הניצוצות, נעשה כרגע בקריאת שמע לבד וברכות שלפניה ופסוקי דזמרה בקצרה וכו', -

שמזה בלבד כבר נעשה ביהודי התגלות האהבה והתוצאות של האהבה, ודי למבין: