ל. באגרת קודש זו, סימן ל', מעורר רבנו הזקן את אלה שבשנה הקודמת נתנו סכום כסף מסויים ל"צדקת ארץ ישראל", שגם באותה שנה יתנו (בגלל סיבות שונות) לא פחות מאשר בשנים שעברו, והוא מסביר איך נוגע בצדקה גם ענין " רוב המעשה" (בעשיית ענין הצדקה, ולתת את הסכום המוקצב בנתינות מרובות, כפי שהסביר בפרוטרוט המעלה שבכך באגרת הקודש סימן כ"א), וגם ה"חשבון הגדול", שהנתינות מצטרפות לחשבון גדול, ואשר זה פועל למעלה ב"מלכות דאצילות", מקור כל העולמות.

מודעת זאת -

ידוע הרי, מה שאמרו רז"ל: "כל הרגיל לבא לבית הכנסת ויום אחד לא בא - הקדוש-ברוך-הוא שואל עליו, -

אגב, לשון הגמרא שלפנינו היא "ולא בא יום אחד הקדוש ברוך הוא משאיל בו", ודרוש בירור אם אכן רבנו הזקן גורס אחרת בגמרא, או שהוא מביא רק את "תוכן" המאמר ולא את לשונו ממש, שנאמר: מי בכם ירא ה' וכו'". -

וכפי ההמשך שם: "שומע בקול עבדו" - הנביא, "אשר הלך חשכים ואין נוגה לו", שבהתאם לפירוש הגמרא שם הכוונה היא, שבאותו פעם הלך למקום של חושך ולא בא לבית הכנסת (אם ההליכה לא היתה לשם דבר מצוה - שאז זה "חשכים"). ובהתאם לפירוש המפרשים בתנ"ך הכוונה היא שהוא שרוי במצב של חושך וצרה, ואף על פי כן לא היה צריך להימנע (מלבוא לבית הכנסת) אלא היה עליו כפי סיום הפסוק "יבטח בשם ה' וישען באלקיו", ויש לייחס ענין זה גם למדובר באגרת זו, שגם כשהמצב קשה יותר, ובגלל זאת יש ברצונו להימנע מדבר טוב שעשה בזמנים עברו - צריך הרי להיות "יבטח בשם ה' וישען באלקיו" גם במצב של "חשכים", וכן בכל המצות, -

לאו דוקא בענין התפלה בבית הכנסת, שבו דנה הגמרא, אלא כך הדבר גם בכל המצוות שהיה אדם רגיל לעשות דבר מצוה והוא נמנע מעשותו, ובפרט מצות הצדקה ששקולה כנגד כל המצות. -

הרי שהיא גדולה גם ממצות התפלה, הרי אם לגבי תפלה בבית הכנסת - כך, על אחת כמה וכמה שהדבר כך לגבי צדקה, שבאם הוא רגיל לתת ואינו נותן - שואל עליו הקדוש ברוך הוא וכו', הגם שהיא בלי נדר חס ושלום, -

שנתינתו בשנים שעברו היתה בלי נדר חס ושלום, שכך הרי צריך להיות בכל דבר שעושים אותו כמה פעמים, לעשותו בלי נדר, שלא יהיה בכך משום נדר לעשות כך תמיד, אף-על-פי-כן כל החיל אשר נגע יראת ה' בלבם - לא יאתה -

ראוי, לנפשם האלקית לתת מגרעות בקדש, -

לתת פחות, ולמעט על ידי כך את ההמשכה מבחינת "קדש" - שנמשך מבחינת קדש - ב"מלכות" על ידי ענין הצדקה, מאשר כבר הרגילו מידי שנה להפריש ממאודם, -

כסף נקרא "מאדך", לפי הפירוש הראשון במשנה, ויכול להיות שהכוונה היא גם למי שכסף לגביו הוא באופן של "מאד", להחיות רוח שפלים ונדכאים דלית להון מגרמיהון, -

שאין להם משלהם - הכוונה לעניי ארץ ישראל שאין להם משלהם, אלא מחכים לתמיכה הנשלחת להם, היא בחינת "סכת דוד הנופלת" וכו', -

כך נקראת ארץ ישראל בזמן הגלות, וכך הדבר גם בשורש, ב"מלכות דאצילות", שנקראת כך (כנזכר ב"אגרת הקודש" סימן ד' וסימן כ"א), לקומם ולרומם -

אותה, וכו', למהוי -

שתהיה ההתאחדות של אחד באחד וכו'. -

לגבי נשמות ישראל משמעות הדבר, שצדקה "פועלת" התאחדות והתחברות של יהודי עם יהודי, ולגבי ספירות למעלה משמעות הדבר, שה"אחד" של "יחודא תתאה" (היחוד התחתון) של ספירת המלכות, הנעשה שורש ומקור לעולמות, יהיה בהתאחדות עם ה"אחד" של "ז"א" (זעיר אנפין) שלמעלה מעולמות, וזה היחוד של הקדוש ברוך הוא ושכינה, ששכינה, "מלכות דאצילות", מתאחדת עם "ז"א" הקדוש ומובדל מעולמות. והכל לפי רב המעשה וכו', -

כפי שהוסבר בפרוטרוט ב"אגרת הקודש" סימן כ"א, שישנה מעלה במתן הסכום לצדקה, בנתינות רבות, לא בנתינה אחת, למרות שמדובר באותו סכום, שכן, כפי שאומר הרמב"ם דבר זה מזכך את הנפש, ועל פי חסידות הרי בכל נתינה נעשה היחוד העליון. יכול להיות שרבנו הזקן רוצה לציין כאן, שזה אמור גם כשאדם חושב שבשנה הבאה, כשמצבו יוטב, ישלים גם עבור שנה זו, (שכן, אם הוא חושב סתם, שהוא מפסיק לתת בגלל המצב הקשה - הרי כבר שלל זאת רבנו הזקן ב"אגרת הקודש" סימן ט"ז, שגם כשהיה רחמנא ליצלן מצב של "לווים ואוכלים", אף על פי כן אמר אז רבנו הזקן "לא טוב עושים לנפשם" ש"קופצים ידיהם" וכו'); אלא גם כשהוא חושב שבשנה הבאה ישלים גם עבור שנה זו, אך הרי יחסר ב" רוב המעשה" בשנה זו, ומה גם בהתאם למה שרבנו הזקן כתב ב"אגרת הקודש" סימן כ"א, שהנתינה ל"מעות ארץ ישראל" תהיה מדי שבוע או לכל הפחות מדי חודש - הרי שתחסרנה הנתינות של אותם שבועות או חדשים. ולפי החשבון, -

כפי שיסביר להלן, שנוגע הדבר שהיה "חשבון גדול ", הממשיך את "גדול הוי'" וכו', יכול להיות שהכוונה היא, שכן, הרי ישנה מעלה בחשבון גדול - כשהסכום הוא גדול, כמו במאות או באלפים, דבר שממשיך ממדריגה עליונה יותר, ש"מאה" הוא ב"כתר" וכו', הרי אם יפחית מהסכום שהיה רגיל לתת - יחסר הרי מהחשבון גדול. כמאמר רז"ל: "כל פרוטה ופרוטה מצטרפת לחשבון גדול וכו'", -

והמשמעות ב"חשבון גדול" היא: על דרך מאמר רז"ל: אימתי "גדול הוי"ה" - כשהוא "בעיר אלהינו" וכו', -

כלומר, כשהוי' מתלבש ומאיר ב"מלכות", עולם הדיבור, הנקראת "עיר אלקינו", שכן, כשם שהעיר מורכבת מהרבה בתים, והבתים מורכבים מאבנים רבות, כך "עולם הדיבור" כולל בתוכו הרבה אותיות וצירופים (אותיות נקראות "אבנים" בספר יצירה), שמהן מתהווים העולמות והנבראים, וזה מגלה גדלות הוי', היא -

מלכות דאצילות, "עיר אלקינו", בחינת ומקום החשבון, -

שכן, חשבון הרי שייך בדברים שהם בהגבלה ובהתחלקות - ו"מלכות" היא המקור לנבראים בעלי גבול שבהם ישנה התחלקות, כמו שכתוב: "עיניך ברכות בחשבון". -

"בריכה" ו"באר" מורות על "מלכות", והמכון, -

במה שאומרים שעל ידי "חשבון גדול" בצדקה, נעשה "גדול הוי' בעיר אלקינו", הוא כנודע, כי ב"אתערותא דלתתא" -

בהתעוררות האדם למטה, המתבטא ב- המשכת חיים חן וחסד במעשה הצדקה ברצון הטוב וסבר פנים יפות -

נעשה "אתערותא דלעילא", -

התעוררות למעלה, שיהיה יאר הוי"ה פניו, הוא הארת והמשכת חן וחסד ורצון עליון מחיי החיים אין-סוף ברוך-הוא - אשר לגדלתו אין חקר והשגה כלל -

הרי שגדולתו איננה בהתגלות, שכן היא למעלה מהשגת הנבראים - תימשך גדולת "אין סוף" ברוך הוא אל בחינת "מלכותך מלכות כל עולמים", -

מקור ושורש לכל העולמות, עלמא דאתגליא, -

ה"עולם הגלוי" - כפי שנקראת "מלכות", המחיה כל הברואים שבכל ההיכלות -

עולמות עליונים ו -

עולמות תחתונים, שהן בבחינת מספר וחשבון, כמו שכתוב: "אלף אלפים ישמשוניה". -

הרי שהם בחשבון וגבול של אלף אלפים, על כל פנים, הרי שעל ידי ענין הצדקה בסבר פנים יפות, נעשה "חשבון גדול", שה"גדול הוי"' שהוא "אין סוף" בלי גבול, יימשך ב"חשבון" ב"מלכות", שהיא שורש ומקור הנבראים בעלי חשבון וגבול. וזהו "חשבון גדול", ש -

נעשה על ידי רב "מעשה הצדקה -

המביא ל- שלום", -

כמו שכתוב: "והיה מעשה הצדקה שלום", כמוסבר ב"אגרת הקודש" סימן י"ב, כי פרוש "שלום" הוא דבר המחבר ומתוך ב' קצוות הפכיים, שהן קצה השמים לעילא, -

למעלה, בחינת "ולגדלתו אין חקר", -

בחינה ומדריגה שהיא "אין סוף" ולמעלה מהשגה, וקצה השמים לתתא, -

למטה, בחינת ה"מלכות" שהיא הספירה והמדריגה התחתונה שבכל עשר הספירות, המתלבש בבריאה-יצירה-עשיה, בחינת גבול ומספר, ודי למבין: