[כא תשרי] על כן, -

לכן, אהובי אחי ורעי, אל נא תרעו הרעה הגדולה הזאת, -

לעשות, לפני התפלה או אחרי התפלה, מושב לצים רחמנא ליצלן, ותנו כבוד לה' אלהיכם בטרם יחשך , דהינו בין מנחה למעריב כל ימות החל , ללמד בעשרה פנימיות התורה, שהיא אגדה שבספר "עין יעקב", שרב סודות התורה גנוזין בה, ומכפרת עונותיו של אדם, כמבאר בכתבי האריז"ל , והנגלות שבה -

סודות התורה, הרי אמר, גנוזין באגדה שב"עין יעקב", והדברים הגלויים אודותם לומדים בחלק הנגלה של האגדה, הן דרכי ה' שילך בהם האדם, וישית עצות בנפשו במלי דשמיא -

בעניני תורה ומצוות, ובמלי דעלמא, -

בעניני עולם, וכידוע לכל חכמי לב. וגם ללמד מעט -

בין מנחה למעריב, בשלחן ערוך ארח-חיים הלכות הצריכות לכל אדם, -

שהרי החלק "אורח חיים" שבשולחן ערוך נחוץ לכל אחד לדעת הלכותיו, ועל זה אמרו רז"ל : "כל השונה הלכות בכל יום כו'", -

מובטח לו שהוא בן עולם הבא", שהן הלכות ברורות ופסוקות הלכה למעשה, -

לדעת איך לעשות בפועל, כמבאר בפרוש רש"י ז"ל שם . -

שב"הלכות" מתכוונת הגמרא להלכות ברורות, בלי השקלא וטריא והמחלוקת שבדבר, כפי שרש"י מפרש במגילה לפני המאמר "כל השונה הלכות", אלא בנוגע להספד על "שונה הלכות" שלמד את ההלכות עצמן בלי השקלא וטריא וכו', ובנדה על מאמר זה עצמו מפרש רש"י, שאלו הן משניות, ברייתות והלכה למשה מסיני, שגם הן בלי השקלא וטריא של הגמרא, ועל דרך זה בנוגע לשולחן ערוך הכוונה להלכות פסוקות ברורות הנוגעות למעשה.

ובשבת קדש בעלות המנחה - יעסקו בהלכות שבת, כי "הלכתא רבתא לשבתא", -

שבת היא הלכה גדולה, ישנן הרבה הלכות שיש לדעתן בנוגע לשבת, ובקל יכול האדם ליכשל בה חס ושלום, אפלו באיסור כרת וסקילה, מחיסרון ידיעה, -

של הדינים, ו"שגגת תלמוד עולה זדון" חס ושלום, -

כשעושים איסור מבלי לדעת שזה איסור, ואי הידיעה הוא מפני שלא למד - נחשב הדבר כאילו עשה זאת במזיד חס ושלום, כפי שהמשנה אומרת באבות . הרי שאפילו באיסורים של כרת וסקילה יכולים להיכשל חס ושלום כשלא יודעים הלכות שבת, ואין צריך לומר באיסורי דברי סופרים, שרבו כמו רבו למעלה, ובפרט באסורי מקצה דשכיחי טובא, -

הקורים לעתים קרובות מאד, וחמורים דברי סופרים -

דמדרבנן, יותר מדברי תורה , כמו שאמרו רז"ל , שכל העובר על דברי חכמים אפלו באסור קל של דבריהם, -

שהחכמים אסרוהו, כמו האוכל קדם תפלת ערבית וכהאי גונא -

וכדומה, חיב מיתה כעובר על חמורות שבתורה . -

על כל פנים נוגע הדבר מאד ללמוד ולדעת הלכות ודיני שבת, אשר לכן ילמדו הלכות שבת בעלות המנחה של שבת, וכל יחיד אל יפרש עצמו מן הצבור -

בשעה שהציבור לומד הלימודים האמורים ב"עין יעקב", שולחן ערוך וכדומה, אפלו ללמוד ענין אחר, -

גם כן אל יפרוש היחיד מן הציבור, כי אם -

יצטרף בדבר שהצבור עסוקין בו, ואין צריך לומר שלא יצא החוצה -

בשעה שהציבור לומד אם לא יהיו עשרה מבלעדו, ועליו -

על מי שיוצא החוצה, אני -

רבנו הזקן, קורא הפסוק : "ועזבי ה' -

אלה שעוזבים תורתו של ה', יכלו כו'", כמו שאמרו רז"ל

על כל דבר שבקדשה, כי אין קדשה כקדשת התורה, ד"אוריתא וקדשא-בריך-הוא כלא חד". -

התורה והקדוש ברוך הוא הם כולם דבר אחד, שלכן, למרות שרבותינו ז"ל אמרו זאת רק לגבי דבר שבקדושה, שבהם הענין של עשרה מישראל (מנין) הוא תנאי שבלעדו אי אפשר לומר אותו דבר שבקדושה, מה שאין כן בלימוד תורה הרי אין זה תנאי שמן ההכרח שיהיו עשרה, זה רק עילוי כשעשרה מישראל הם ביחד - בכל זאת, כיוון שאין קדושה כקדושת התורה, וכשעשרה מישראל לומדים תורה ביחד הם הרי ממשיכים כאמור לעיל, הבחינה הגבוהה של קדושה והשראת השכינה - לכן זה שיוצא החוצה ובגלל כך לא נשאר "ציבור" בשעת הלימוד, הוא על דרך מי שהולך מדבר שבקדושה ועל ידו מופרע הדבר שבקדושה. ו"כל הפורש מן הצבור כו'", -

אינו זוכה לראות בנחמת הציבור , ושומע לי -

אומר רבנו הזקן, ישכון בטח, ובימיו ובימינו תושע יהודה, וירושלים תשכן לבטח , אמן כן יהי רצון: