אמנם מודעת זאת, -

הרי ידוע, שעיקר התהוות היש ודבר נפרד לגמרי, -

מאלקות, הוא ממלכות דאצילות -

מספירת ה"מלכות" של עולם ה"אצילות", שנעשה -

"מלכות דאצילות" נעשית עתיק דבריאה, -

"עתיק" הוא ענין התענוג, פנימיות הרצון, ו"מלכות דאצילות" נעשית ענין של תענוג ורצון לעולם ה"בריאה" - מצד "מלכות" נוצר תענוג בנבראים המרגישים עצמם ל"מציאות", ועל ידי כך מתבצע ענין ה"מלכות", כי "אין מלך בלא עם וכו'. -

כנזכר לעיל, שהענין של מלך ומלוכה הוא על "עם" דוקא, על זרים ורחוקים מהמלך, שהם הנבראים של עולם ה"בריאה" והעולמות שלמטה ממנו, שאינם כמו הנאצלים שהם "אצלו וסמוך לו", קרובים ומאוחדים עם אלקות, אלא זה ענין של בריאה ונבראים שעליהם מתבטא ענין המלוכה. וגם ריבוי הנבראים והתחלקותן -

שכל נברא שונה ממשנהו, למרות שנבראו בכח ה"אין-סוף" -

שהוא יחיד ומיוחד בתכלית -

הרי מבלי הבט על מה שהנבראים באים מכוח "האין סוף" שהוא "יחיד ומיוחד" בתכלית, בכל זאת שיהיו בהם ריבוי גדול והתחלקות, הוא על ידי ריבוי האותיות היוצאין ממלכות, -

הנקראת "פי ה'", "וברוח פיו כל צבאם", -

כמו שכתוב : "(בדבר ה' שמים נעשו) וברוח פיו כל צבאם" - כל הנבראים, וה' מוצאות הפה -

שלמעלה, כשם שבאדם באות אותיות הדיבור מחמש מוצאות הפה, כך ישנן גם למעלה חמש מוצאות הפה, מהן באות אותיות הדיבור שלמעלה, הן מה' גבורות -

חמש בחינות הגבורה, דנוקבא. -

שב"מלכות", ולזאת -

ולכן נקראת -

"מלכות", "עלמא דאתגליא", -

העולם של התגלות, כי בה נגלה כח אור-אין-סוף לברא יש מאין שלא על ידי עילה ועלול, -

"עילה" ו"עלול" יש גם בנבראים, ואילו בריאת "יש מאין" היא רק בכוח ה"אין סוף", וכוח זה בא בגילוי ב"מלכות דאצילות", אבל ט' ספירות הראשונות -

שלפני ספירת ה"מלכות", נאצלו בהשתלשלות עילה ועלול, ואור האין-סוף הוא מלבש בחכמה לבדה. -

"חכמה" כפי שהיא מ"אין סוף" היא כעין "יש מאין", "והחכמה מאין תמצא", ו"אור אין סוף" מאיר ב"חכמה" (ועל ידי "חכמה" מאיר "אור אין סוף" בכל שאר הספירות). הוספת כ"ק רבינו: ואין סתירה בין הנ"ל דבריאה - הוא לבדו בכחו כו' ומודעת זאת דהוא מל' כי וזהו שכתוב: -

בספר יצירה , בענין עשר ספירות: "נעוץ תחלתן בסופן", -

שהתחלה (שהיא למעלה מהראש) נמצאת בסוף במדה מרובה יותר מאשר בראש. ה"ראש" בספירות, הוא ספירת ה"חכמה" (הנקראת ראש וראשית, "ראשית חכמה") , וה"תחלה" שלמעלה מהראש היא ספירת ה"כתר". הרי שהתחלה, ספירת הכתר, "נעוץ" ונמצאת בסוף של הספירות, ספירת ה"מלכות", האחרונה בכל הספירות, כי כתר הוא ממצע בין המאציל -

שהוא "אין סוף", לנאצלים, -

שהם ענין של גבול, ויש בו -

ב"כתר", בחינה האחרונה של האין סוף. -

שכן, כל ממוצע מכיל שתי המדריגות שהוא הממוצע ביניהן. וכיוון ש"כתר" ממוצע בין "אור אין סוף" לבין "נאצלים", הרי שהוא כולל בתוכו גם מ"אור אין סוף" וגם מה"נאצלים", ובחינת "אור אין סוף" ש"כתר" מכיל בתוכו היא הבחינה האחרונה של "אין סוף", והיא ה"תחלה", הבחינה של "אין סוף" ש"נעוץ" ונמצאת ב"מלכות", וכנזכר לעיל שב"מלכות" מתבטא כוח ה"אין סוף" לברוא "יש מאין", ולכן נקרא -

כתר, "כתר מלכות", -

כפי שאומר במאמרו "פתח אליהו" שבתיקוני זוהר - "כתר עליון איהו (הוא) כתר מלכות", כי אין כתר אלא למלך, -

כך הדבר כאן - עיקר ענין הכתר הוא, כדי שיומשך ענין ה"אין סוף" (שב"כתר") ל"מלכות", וגם -

כתר נקרא "כתר מלכות" לא רק מפני שממנו נמשך כוח ה"אין סוף" ל"מלכות", אלא שב"כתר" עצמו יש הענין של "מלכות" כי בחינה אחרונה דאין-סוף היא מלכות דאין-סוף , -

הרי שב"כתר" יש גם הענין של "מלכות", שהרי הבחינה האחרונה של "אין סוף" היא "מלכות דאין סוף", ולכן גם המלכות דאצילות נקרא "כתר" ממטה למעלה. -

כשמונים את הספירות מלמטה למעלה, מהספירה התחתונה לספירה העליונה, נקראת "מלכות", הספירה האחרונה, בשם "כתר" לגבי שאר הספירות - וזאת מפני שבה נמצאת בחינת ה"כתר", וזה מאיר לספירות שלמעלה מ"מלכות" באופן של "אור חוזר", כל האמור הוא מצד זה שב"מלכות דאצילות" מתבטא הכוח של "אין סוף" בענין בריאת "יש מאין", שמ"מלכות" מתהווים הנבראים שהם "יש" ו"דבר נפרד" (בהרגשתם) מאלקות. ואילו בנבראים - הרי זה רק שמתבטא הכוח של "אין סוף" לברוא "יש מאין", אבל אי אפשר לקרוא לכך התגלות של "אור אין סוף", שכן הנבראים הרי מרגישים עצמם למציאות "יש" - אין זה הרי גילוי של "אור אין סוף"; להלן יסביר רבנו הזקן, שלאמיתו של דבר נוצרים מצד "מלכות" גם ענינים שהם גילוי של אלקות ו"אור אין סוף", כפי שהדבר בלידת והתהוות הנשמות שמ"מלכות", שנשמות הן הרי אלקות, וכפי שאלקות באה בצמצום של נברא, יש מצד "מלכות" גם הענין של גילוי אלקות ו"אור אין סוף", ש לכן זה נקרא "עלמא דאתגליא" - עולמות של התגלות, - שעל ידי ספירה זו נתגלה "אור אין סוף" בעולמות (ולא רק ה כוח של "אין סוף" המתבטא בהתהוות הנבראים, שכפי שהוסבר לעיל זה ענין של העלם בנבראים המרגישים עצמם למציאות "יש"). ומה גם , כי בריאת הנשמות - ממנה, -

מ"מלכות", להיות יש ודבר נפרד בפני עצמה בעולם הבריאה, -

לא כפי שהנשמות הן בעולם ה"אצילות", שהן שם מהות של אלקות, בטלות ולא מרגישות עצמן ל"יש", אלא כמו שהנשמות הן בעולם ה"בריאה", שם הן מרגישות עצמן ל"יש" ו"דבר נפרד", ויחד עם כך הן ענין של אלקות וממשיכות אלקות בעולמות, ו -

מה שנשמות באות מ"מלכות", נקרא בשם "לדה", -

שזקוקים לכך לכוח עליון מיוחד של "אין סוף", כקריעת ים-סוף -

שאומר על כך בזוהר

ד"בעתיקא תליא". -

שהדבר תלוי ב"עתיק" שהוא נעתק ונבדל מעולמות, והוא פנימיות ה"כתר", שכן, ב"כתר" ישנם הרי "עתיק" ו"אריך", אריך - ראש ומקור לנאצלים, ועתיק - הבחינה האחרונה של "אין סוף". וכשם שעל קריעת ים סוף נדרש כוח של "עתיק" (מ"אין סוף"), כך גם ללידת הנשמות, שכפי שמדובר בקבלה זה אותו ענין של קריעת ים סוף, נדרש גם על כך כוח מיוחד של "אין סוף". להלן יסביר רבנו הזקן, שלא רק ל לידת הנשמות נדרש כוח של "אין סוף", כי אם גם על ענין ה עיבור של הנשמות, שלפני הלידה, נדרשים אורות עליונים עד "אין סוף". וגם כל גדול הנשמות כל ז' חדשים, מזווג של שמיני עצרת עד שביעי של פסח, -

שכתוב בקבלה

ששמיני עצרת הוא היחוד והזיווג "להוליד נשמות", ו"לידת הנשמות" היא בשביעי של פסח, בזמן קריעת ים סוף, הוא כמו גדול ז"א ונוקבא -

הספירות "ז"א (זעיר אנפין - מדות) ו"מלכות" דאצילות, שהן לפני כך בהעלם, ומתגדלות בבטן "אמא עלאה", -

בפנימיות "בינה" דאצילות, שהוא על ידי אורות עליונים מ"אמא עלאה", -

ספירת ה"בינה", ומלמעלה למעלה עד אין-סוף, המתלבש בה -

ב"בינה" - לשם גידול זו"נ ("זעיר אנפין" ו"מלכות") כל ט' או ז' ירחי לדה. -

"זו"נ" דאצילות "נולדות" מ"אימא עילאה ", "בינה" דאצילות, וכך גם ב"אימא תתאה, ב"מלכות", שגידול הנשמות שבה הוא גם כן על ידי אורות עליונים והמשכה מ"אור אין סוף". וככה הוא בבריאת נשמות ומלאכים לעולם הבריאה. -

שזה גם כן על ידי אורות עליונים, עד "אור אין סוף", הנמשכים ב"מלכות". להלן יסביר רבנו הזקן, שלא רק עבור לידת הנשמות ועבור ה עיבור נמשכים אורות עליונים, כי אם גם עבור שורש הענין של עיבור, שיוכל להיות העיבור, זקוקים גם כן להמשכת אורות עליונים. וגם, כל עיקר ושורש הטיפה ש -

"מלכות", מקבלת ומתעברת מ"זעיר אנפין", -

(מדות), הוא ממוחין ד"אבא ואמא", -

"חכמה" ו"בינה", ובכל זיווג -

של "חכמה" ו"בינה", שיומשך מכך ענין של הולדה, נמשכת -

הטיפה ל"אבא ואמא" -

"חכמה" ו"בינה", מ"אריך אנפין" ו"עתיק יומין", ומלמעלה למעלה עד אין סוף, רק שהכל בהעלם במחין, עד לדת הנוקבא -

"מלכות" מגלה, הנשמות והמלאכים וההיכלות לעולם הבריאה. נמצא, שזהו גלוי אור-אין-סוף ממש, על ידי העבור והלדה. -

לא רק המשכה מ כוח ה"אין סוף", הנמשכת על ידי "מלכות" בהתהוות הנבראים, כי אם גם ענין של גילוי מ"אור אין סוף" שבא על ידי העיבור ולידת הנשמות, הרי מה ש"מלכות" נקראת "עלמא דאתגליא" - עולמות של התגלות - אינו רק מפני שעל ידה מתגלה ה כוח מ"אין סוף" בנבראים באופן של העלם, כי אם גם התגלות ממש של אלקות ו"אור אין סוף" בעולמות כפי שזה נעשה על ידי נשמות.