(וזהו "כי ה' אמר לו" - בעת ההיא ממש -

כשדיבר אותם דיבורים, "קלל" את דוד, -

בכך שבשעת מעשה החיה אותו ונתן לו הכוח לדבר אותם דיבורים, "ומי יאמר לו וגו'". -

מדוע עשית כן, על המלה "לו" מציין הרבי ב"הערות ותיקונים בדרך אפשר" (שנדפס בסוף ה"תניא") ש לכאורה מלה זו ("לו") מיותרת, שהרי בפסוק כאן כתוב: "ומי יאמר מדוע עשית כן", בלי המלה "לו". - מה שהרבי אומר ש"לכאורה" המלה "לו" מיותרת, יש שרוצים לפרש, שזה מפני שיכול להיות שכוונת רבנו הזקן היא על פסוק אחר בקהלת: "[באשר דבר מלך שלטון] ומי יאמר לו מה תעשה", שמשמעותו "מי יכול לומר להקדוש ברוך הוא מה אתה עושה?"; אך כיוון שהרי דוחק לומר שבדברו אודות הפסוק המסתיים ב"ומי יאמר", יביא רבנו הזקן פסוק אחר (בקהלת), אפשר אולי לומר, שהמלה "לו" שמביא רבנו הזקן הוא לא מהפסוק אלא הוא מפרש ש"מי יאמר מדוע עשית כן" אין הכוונה לשמעי בן גרא (כפי שיש מפרשים כך) אלא הכוונה היא "לו" לה' ש"אמר לו קלל": "מי יכול לומר להקדוש ברוך הוא מדוע עשית כך לצוות לשמעי לקלל את דוד".

וכנודע מה שכתב הבעל-שם-טוב ז"ל על פסוק: "לעולם ה' דברך נצב בשמים", -

הסביר הבעל שם טוב פסוק זה באריכות ובביאור והפיץ את הנקודה המובאת במדרש תהלים (כמובא לעיל - "שער היחוד והאמונה" פרק א'), שצרוף אותיות שנבראו בהן השמים, שהוא מאמר: "יהי רקיע כו'" -

בתוך המים", שממאמר זה נבראו השמים, הן -

אותיותיו של מאמר זה, נצבות ועומדות מלובשות בשמים לעולם להחיותם ולקימם. -

וכפי שמוסבר בפרוטרוט ב"שער היחוד והאמונה" פרק א' ופרק ב' - שכך הדבר בכל הנבראים. ולא כהפילוסופים שכופרים בהשגחה פרטית, -

בהשגחתו הפרטית של הקדוש ברוך הוא על כל נברא ונוצר, והם סוברים שלמרות שהעולם נברא מהקדוש ברוך הוא ואינו קדמון, אך אין הקדוש ברוך הוא משגיח על הנבראים, שכן, ומדמין בדמיונם הכוזב את מעשה ה', "עשה שמים וארץ", למעשה אנוש ותחבולותיו; -

למעשים שאדם עושה מגולם (מחתיכת זהב או כסף וכדומה) כלי, ולתחבולותיו שמערבב חומרים שונים ועושה מהם כלי, כי כאשר יצא לצורף כלי - שוב אין הכלי צריך לידי הצורף, שאף שידיו -

של הנפח, מסלקות הימנו -

מהכלי, הוא -

הכלי, קיים מעצמו. -

בלי עזרתו של הנפח; כך הדבר, חושבים הם, בבריאת שמים וארץ, שאחרי שהקדוש ברוך הוא ברא אותם, אין הם זקוקים יותר חס ושלום להקדוש ברוך הוא, ולכן הם כופרים בהשגחה פרטית - שעל הקדוש ברוך הוא להשגיח תמיד על הנבראים, וטח מראות עיניהם, -

עיניהם דבוקות מלראות, ההבדל הגדול שבין מעשה אנוש ותחבולותיו, שהוא יש מיש -

מדבר שכבר קיים יוצר האדם "יש" שני, כמו למשל מחתיכת כסף, שהחומר שלו כבר ישנו, יוצר האדם כלי, הרי שאת הכסף הוא לא היה צריך לייצר, שכן זה כבר היה קיים, רק שמשנה הצורה והתמונה, -

מצורת חומר הכסף הוא מייצר דמותו וצורתו של הכלי; הרי, כיוון שלא יצר שום דבר חדש, שכן הדבר היה קיים כבר, ואף תבניתו של הכלי שהוא יצר מהכסף, איננה חידוש נוסף בכסף, שכן לכסף יש מלכתחילה ה"עלוליות" (האפשרות) לעשות ממנו כלי, שהרי הכסף נברא כך, שיכולים לכופפו בכל צורה שהיא, הרי שהאדם לא חידש בכך שום דבר, לכן אין הכלי, לאחר יצירתו, זקוק לידי האדם שיצר אותו, - אין הפילוסופים רואים את ההבדל בין מעשה אדם אלה, למעשה שמים וארץ, שהוא יש מאין. -

לפני בריאת שמים וארץ, לא היה קיים שום דבר, ועם בריאתם, נתהוה "יש", דבר שהוא חדש לגמרי שלא היה קיים לפני זה כלל, ואז, כשנוצר דבר חדש (יסביר רבנו הזקן להלן) מן ההכרח שהכוח שיצר את הדבר החדש, יהיה בו ויחדש אותו תמיד, שאילולא כך היה הדבר החדש מתבטל. על כל פנים, הרי בריאת שמים וארץ היא "יש מאין", והוא פלא גדול יותר מקריעת ים-סוף על דרך משל, אשר הוליך ה' -

את הים, ברוח קדים עזה כל הלילה -

הכוח האלקי שבקע את הים התלבש ברוח מזרחית עזה, ויבקעו המים, -

ונצבו כחומה, ואלו פסק הרוח כרגע - היו המים חוזרים ונגרים במורד כדרכם וטבעם, ולא קמו כחומה, -

ב"שער היחוד והאמונה" הוא מוסיף שזה "בלי ספק", כלומר, שאין שום מקום לחשוב שהמים היו נשארים ניצבים כחומה אחרי שהרוח היתה פוסקת לרגע, אלא הם היו בודאי חוזרים לטבעם לזרום במורד, אף שטבע זה במים -

להיות ניגרים במורד, הוא גם כן נברא ומחדש יש מאין, -

שבמקום שלפני זה היה "אין", לא היה טבע כזה, נוצר "יש", נוצר טבע כזה. כלומר, בהתאם לפירושו של הרבי, טבע זה במים, שהם זורמים במורד ואינם ניצבים במקום כחומה, טבע זה עצמו הוא נברא "יש מאין" במים. כלומר, נוסף על שהמים עצמם נבראו "יש מאין" - נברא ב תוך המים הטבע להיות זורמים ולא לעמוד במקום כחומה; הרי, כשבאה הרוח העזה והשפיעה במים להיות ניצבים כחומה, מה היה על הרוח לפעול במים? - לא היה על הרוח ליצור דבר חדש, "יש" מ"אין", אלא היה עליה לשנות "יש" אחד ל"יש" שני, לשנות את טבע המים מלהיות זורמים ומתנועעים, ל"יש" אחר של טבע, להיות ניצבים כחומה, ובכל זאת, כיוון שיש בכך משום חידוש במים להיות ניצבים כחומה - מן ההכרח שאותו כוח שפעל את החידוש, הרוח שעשתה את המים ניצבים, יברא את החידוש כל רגע, ומשרק פוסק כוח זה - מתבטל החידוש, הרי זה מוכיח שגם בחידוש של "יש מיש" מן ההכרח שעל הכוח המחדש להיות ולפעול תמיד את החידוש. אלא, על כך שהטבע במים להיות ניגרים במורד הוא נברא "יש מאין" - מביא רבנו הזקן ראיה להלן, שאין זה ענין עצמי במים, שנאמר שאם ישנו נברא (דבר שנברא), שזהו מים, מן ההכרח שיזרום במילא במורד, כמו למשל שנאמר שמה שנברא "תופס מקום" הוא ענין עצמי בנברא, ואין זה צריך להיבראות במיוחד "יש מאין", אלא עם יצירת הנברא הוא במילא באופן שהוא "תופס מקום"; אך זרימת המים איננה כך - שכן, ישנם הרי נבראים שהטבע שלהם אינו כך, הטבע שלהם הוא אחר לגמרי, הם עומדים, כמו למשל חומת אבנים שעומדת - ואינה זקוקה לדבר מן החוץ שיחזיק אותה, ובלשון רבנו הזקן: שהרי חומת אבנים נצבת מעצמה בלי רוח, רק שטבע המים אינו כן. -

ואם יש בטבע המים שלא להיות עומדים אלא להיות זורמים במורד, הרי טבע זה הוא דבר נברא "יש מאין" בתוך המים. מה, איפוא, היה על הכוח האלקי שהתלבש ברוח, לפעול? - הוא לא היה צריך לפעול "יש מאין", ליצור דבר חדש לגמרי שלא היה לפני זה בנבראים, היה עליו רק לשנות "יש" אחד ל"יש" אחר (מטבע הזרימה לטבע היציבות כחומה), ובכל זאת זה פלא גדול, "חידוש", שאנו מבינים שעל הכוח המחדש - הכוח שפעל חידוש זה - לפעול ת מיד בחידוש, אחרת יתבטל החידוש מיד, הרי כל שכן וקל וחומר, יסביר להלן רבנו הזקן, שבחידוש של "יש מאין", כפי שהדבר ביצירת כל הנבראים - בודאי שמן ההכרח שעל הכוח המחדש - הכוח האלקי שברא את הדבר - לפעול תמיד את החידוש, שהדבר יהיה "יש", ולא לחזור מיד כבתחילה ל"אין". הרי שגם בהתאם להשוואה המדומה שמדמים הפילוסופים מעשה שמים וארץ למעשה אדם שבכוחו ליצור רק "יש מיש" - הרי גם ב"יש מיש" - באופן שצריך להיות חידוש, שינוי מ"יש" אחד ל"יש" אחר (כמו מטבע המים לזרום במורד לטבע של להיות עומדים כחומה) מן ההכרח שעל הכוח המחדש לפעול תמיד, הרי זה מחייב, שהכוח האלקי שיצר את הנברא מן ההכרח שיהיה תמיד בנברא. הרי שנוסף על השקר שבהשוואתם מעשה שמים וארץ למעשה אנוש ותחבולותיו, הם טועים גם בכך שהם חושבים שאין זה מן ההכרח שהכוח המחדש יעמוד תמיד בדבר המחודש, ואם כאן, שהחידוש הוא רק בשינוי "יש" אחד ל"יש" שני - מן ההכרח שהכוח המחדש יעמוד ויפעל תמיד בדבר המחודש - וכל שכן וקל וחמר בבריאת יש מאין, שהיא למעלה מהטבע, והפלא ופלא יותר מקריעת ים-סוף, הרי על אחת כמה וכמה שבהסתלקות חס ושלום כח הבורא יש מאין מן הנברא - ישוב הנברא לאין ואפס ממש, אלא צריך להיות כח הפועל -

הכוח היוצר ופועל את הנברא, בנפעל -

בנברא, תמיד, להחיותו ולקימו, ובחינה זו -

של כוח הבורא העומד תמיד בנברא להחיותו ולקיימו, הוא "דבר ה'" ו"רוח פיו" שבעשרה מאמרות שבהן נברא העולם, -

"דבר ה'" שבעשרה מאמרות הבורא את הנברא, עומד תמיד בנברא, שמעשרה המאמרות באים צירופי אותיות הדיבור המרכיבות את "דבר ה"' הבורא כל נברא, כפי שהוא אומר ב"שער היחוד והאמונה" בפרק א', שגם הנבראים שאינם נזכרים בעשרה המאמרות נמשך להם חיות מעשרה המאמרות על ידי צירופי האותיות השונים ועל ידי חילופים ותמורות של האותיות (שאות אחת מחליפה אות שניה וכו'), ואפלו ארץ הלזו הגשמית ובחינת דומם שבה -

שעפר יש בו הרי גם כוח הצומח להצמיח צמחים, וצמיחה היא הרי ענין שנראה בו חיות לצמוח מקטן לגדול, ואילו הדומם שבעפר, שלא נראה בו שום ענין של חיות, אפילו לא חיות של צמיחה מקטן לגדול חיותן וקיומן הוא "דבר ה'" מי' מאמרות המלבש בהן ומקימן להיות דומם ו"יש" מ"אין", ולא יחזרו לאין ואפס ממש כשהיו. -

לפני שנבראו מ"אין" ל"יש". וזהו שכתב האר"י ז"ל, שגם בדומם, כאבנים ועפר ומים, -

שלא נראה בהם לכאורה שום חיות, יש בהם בחינת נפש וחיות רוחניית. -

והוא "דבר ה"' שברא אותו ומחיה ומקיים אותו להיות דומם ולא לשוב להיות "אין" כפי שהאבן או העפר או המים היו לפני שנתהוו. להלן מסביר רבנו הזקן, ש"דבר ה"' המהווה כל הנבראים - הוא ה"שכינה":