Tanya do Dia

כה. תוכנה של אגרת הקודש, סימן כ"ה, הוא ביאור על תורה של הבעל שם טוב, שנדפסה בספר "צוואת הריב"ש" (סימן ק"כ בהוצאת קה"ת משנת תשל"ה), בה מדובר איך כל דבר הוא התפשטות מהקדוש ברוך הוא באמצעות המדות אהבה ויראה, אלא שיכול להיות שהאהבה או היראה הן בגלות וכו'.

בהמשך כתוב שם, שכך הדבר גם כשהוא שומע מישהו מדבר בשעה שהוא מתפלל, יחשוב לעצמו "לשם מה הביא אותי הקדוש ברוך הוא כאן שהלז ידבר בשעת תפילתי, הרי זה הכל בהשגחה פרטית", אלא, הדיבור הוא השכינה והיא (השכינה) "שרתה" (כך כתוב שם ה לשון, אך כפי שיסביר רבנו הזקן (באגרת זו) הלשון המתאימה היא לא "שרתה" כי אם "נתלבשה") בפיו של אותו אדם, כדי שאתחזק בעבודת התפלה, ובפרט (כתוב שם להלן) אם המדבר הוא גוי או קטן, הרי יוצא שהשכינה צמצמה עצמה כביכול בסוג אדם כזה, צריך הדבר בודאי להביא אותו לזירוז יתר בעבודתו.

כפי הנראה, התנכלו מנגדי תורת החסידות למאמר זה של הבעל שם טוב האומר שהשכינה שרתה בגוי המדבר בשעה שיהודי מתפלל - הדבר היה קשה בעיניהם, לומר ענין של השראה (או אפילו התלבשות) של שכינה בגוי וכו'.

ענין זה בא רבנו הזקן להסביר באגרת זו, בהקדמת ביאור מאמר רבותינו ז"ל "כל הכועס כאלו עובד עבודה זרה" - שעל יהודי לדעת שכל דבר הוא מהקדוש ברוך הוא, וכשהלז הכה אותו או דיבר דיבורים העלולים להביאו לידי כעס, התלבשה בזה הארה מהשכינה המחיה כל נברא כולל גם אותו אדם, בשעת מעשה, כשהכה אותו או כשדיבר אותם דיבורים.

וכפי שהוא מביא ראיה על כך ממה שאמר דוד המלך כששמעי בן גרא קילל אותו: "ה' אמר לו קלל", שלמרות שאין אנו מוצאים שהקדוש ברוך הוא יאמר זאת לשמעי, אך הרי כיוון שרוח פיו יתברך החיה בשעת מעשה את שמעי ונתן לו הכוח לדבר אותם דיבורים, הוא קורא לכך "ה' אמר לו קלל", וכפי שרבנו הזקן מסביר בפרוטרוט ענין התלבשות הארת השכינה גם בקליפות וכו'.

מה שאין רבנו הזקן מביא מאמרו של הבעל שם טוב והקושיא האמורה שהקשו עליו - אפשר אולי לומר, על דרך מה שאנו מוצאים בסיפורי מאסרו של רבנו הזקן, שמסר נפשו בפועל ממש שלא להיות נפרד חס ושלום מתנועה של הבעל שם טוב, אף לא לשעה קלה ואף לא למראית עין, כך גם בעניננו, שרבנו הזקן נזהר גם שלא להזכיר ענין של קושיא על תורת הבעל שם טוב, אלא הוא מסביר את הענין, ובמילא מתורצת הקושיא שהקשו על כך.

להבין

אמרי בינה, -

בהבנה של תורה, על דרך הלשון במשלי, ועל דרך מאמר הגמרא: "אל"ף-בי"ת - אלף בינה", מפרש רש"י: למוד תורה, מה שכתוב בספר הנקרא "צואת ריב"ש", -

צוואתו של רבי ישראל בעל שם (טוב) - כך נקרא הספר, הגם שבאמת אינה צואתו כלל, ו -

הבעל שם טוב, לא ציוה כלל לפני פטירתו, רק -

הענינים שבספר, הם לקוטי אמרותיו הטהורות -

על דרך "טהורה היא" הנאמר לגבי הנשמה, המציין מדריגת הנשמה שב"אצילות"; "טהורה" מלשון "כעצם השמים לטוהר", שלקטו לקוטי בתר לקוטי, -

כלומר, שלא אחד ליקט את הדברים, אלא היו כמה וכמה שלקטו אימרות מתורת הבעל שם טוב. "לקוטי בתר לקוטי" הוא לשון במסכת תענית, ולא ידעו לכון הלשון על מתכנתו, -

שתבטא במדויק תוכן הענין, כפי שיסביר להלן, שהבעל שם טוב היה אומר תורתו בשפת אידיש, ואילו התורות שבספר "צוואת הריב"ש" לשונן לשון הקודש, אך המכון הוא אמת לאמיתו. -

וזאת מתחיל רבנו הזקן להסביר המאמר המובא ב"צוואת הריב"ש" סימן ק"כ: והוא, -

המאמר יוסבר, בהקדים מאמר רז"ל: "כל הכועס כאלו עובד עכו"ם וכו'", והטעם -

מדוע הכועס הוא כאילו עובד עבודה זרה, מובן ליודעי בינה, לפי שבעת כעסו נסתלקה ממנו האמונה; -

בהקדוש ברוך הוא והשגחתו, שהיא השגחה פרטית על כל נברא ונברא, כי אלו היה מאמין שמאת ה' היתה זאת לו -

הדיבורים או המעשים שהביאו אותו לידי כעס - שהם באו מהקדוש ברוך הוא, לא היה בכעס כלל. -

על מי שדיבר אותם דיבורים או עשה אותם מעשים. ואף שבן-אדם שהוא בעל בחירה מקללו או מכהו או מזיק ממונו, ומתחייב בדיני אדם ובדיני שמים על רע בחירתו -

שבחר לעשות מעשים רעים אלה, לקללו או להכותו וכו', אי אפשר הרי, לכאורה, לומר שהוא לא אשם, מפני שהוא שליח בלבד של הקדוש ברוך הוא והשגחתו; וראיה לדבר, שהרי הוא מחוייב בדיני אדם ובדיני שמים? אף-על-פי-כן, על הנזק כבר נגזר מן השמים, -

שיינזק באותו נזק, ואם אותו אדם לא היה עושה זאת מפני שלא היה רוצה לבחור בבחירתו להרע להניזק, הרי את הנזק היה הניזק מקבל בין כה וכה, שכן: והרבה שלוחים למקום. -

לבצע גזירה שנגזרה. כל הענין המדובר כאן, הוא על דרך המכילתא (שמביא רש"י) על הפסוק: "והאלקים אנה לידו", שזהו מה שכתוב: "מרשעים יצא רשע", שלמרות שנגזר על הניזק לקבל אותו נזק - מסבב הקדוש ברוך הוא שאותו אדם מסויים יהיה המזיק שיזיק לניזק. אך, שם מדובר בשוגג, מה שאין כן כשהדבר הוא במזיד, כשהמזיק עושה זאת בבחירתו, ואם הוא לא היה עושה זאת, הרי (כפי שהגמרא אומרת במסכת תענית) הרבה שלוחים למקום לבצע על ידם את הגזירה. על כל פנים, מוכח מהאמור, שאין לניזק להיות בכעס על האדם שהזיק לו וכדומה, שכן לא הוא היה הסיבה על מה שאירע לו, הסיבה היא גזר הדין מן השמים, להלן יאמר רבנו הזקן יתירה מזו, שלא זו בלבד כשכבר היה גזר הדין, דבר הנותן את האפשרות הכללית שהניזק יוכל להרע לו - אלא אפילו הרעיון להרע לזולת והכוח שיש לו בשעת מעשה לעשות זאת, הרי הכוח לרעיון זה בא מהקדוש ברוך הוא (אלא מובן הדבר שאותו אדם שהוא בעל בחירה, היה יכול לדחות מחשבה זו ולא לעשות אותו מעשה), אך כעסו הוא הרי לא מפני שמרגיז אותו ש הניזק בחר בבחירתו להרע לו, אלא מרגיז אותו למה הוא הזיק לו, וזאת מפני שחסרה לו האמונה שהסיבה להיזקו היא גזר מן השמים ולא בחירתו הרעה של הניזק. ובלשון רבנו הזקן: ולא עוד, -

מה שהגזירה מן השמים נתנה את הרשות והאפשרות הכללית שהוא יינזק, אלא אפלו בשעה זו ממש שמכהו או מקללו -

הרי ב אותו זמן ממש, מתלבש בו -

במזיק, כח ה' ורוח פיו יתברך המחיהו ומקימו, וכמו שכתוב: "כי ה' אמר לו קלל", -

דוד אומר זאת, שהקדוש ברוך הוא אמר לשמעי בן גרא לקלל את דוד, והיכן אמר -

הקדוש ברוך הוא לשמעי? -

היכן מוצאים אנו שהקדוש ברוך הוא יאמר לשמעי לקלל את דוד? אלא שמחשבה זו שנפלה לשמעי בלבו ומוחו -

לקלל את דוד, ירדה מאת ה', -

הקדוש ברוך הוא סיבב הסיבות שתעלה בלבו ובמוחו של שמעי מחשבה זו, ו"רוח פיו" -

של הקדוש ברוך הוא, המחיה כל צבאם -