Tanya do Dia

ובשבת קדש בעלות המנחה - יעסקו בהלכות שבת, כי "הלכתא רבתא לשבתא", -

שבת היא הלכה גדולה, ישנן הרבה הלכות שיש לדעתן בנוגע לשבת, ובקל יכול האדם ליכשל בה חס ושלום, אפלו באיסור כרת וסקילה, מחיסרון ידיעה, -

של הדינים, ו"שגגת תלמוד עולה זדון" חס ושלום, -

כשעושים איסור מבלי לדעת שזה איסור, ואי הידיעה הוא מפני שלא למד - נחשב הדבר כאילו עשה זאת במזיד חס ושלום, כפי שהמשנה אומרת באבות . הרי שאפילו באיסורים של כרת וסקילה יכולים להיכשל חס ושלום כשלא יודעים הלכות שבת, ואין צריך לומר באיסורי דברי סופרים, שרבו כמו רבו למעלה, ובפרט באסורי מקצה דשכיחי טובא, -

הקורים לעתים קרובות מאד, וחמורים דברי סופרים -

דמדרבנן, יותר מדברי תורה , כמו שאמרו רז"ל , שכל העובר על דברי חכמים אפלו באסור קל של דבריהם, -

שהחכמים אסרוהו, כמו האוכל קדם תפלת ערבית וכהאי גונא -

וכדומה, חיב מיתה כעובר על חמורות שבתורה . -

על כל פנים נוגע הדבר מאד ללמוד ולדעת הלכות ודיני שבת, אשר לכן ילמדו הלכות שבת בעלות המנחה של שבת, וכל יחיד אל יפרש עצמו מן הצבור -

בשעה שהציבור לומד הלימודים האמורים ב"עין יעקב", שולחן ערוך וכדומה, אפלו ללמוד ענין אחר, -

גם כן אל יפרוש היחיד מן הציבור, כי אם -

יצטרף בדבר שהצבור עסוקין בו, ואין צריך לומר שלא יצא החוצה -

בשעה שהציבור לומד אם לא יהיו עשרה מבלעדו, ועליו -

על מי שיוצא החוצה, אני -

רבנו הזקן, קורא הפסוק : "ועזבי ה' -

אלה שעוזבים תורתו של ה', יכלו כו'", כמו שאמרו רז"ל

על כל דבר שבקדשה, כי אין קדשה כקדשת התורה, ד"אוריתא וקדשא-בריך-הוא כלא חד". -

התורה והקדוש ברוך הוא הם כולם דבר אחד, שלכן, למרות שרבותינו ז"ל אמרו זאת רק לגבי דבר שבקדושה, שבהם הענין של עשרה מישראל (מנין) הוא תנאי שבלעדו אי אפשר לומר אותו דבר שבקדושה, מה שאין כן בלימוד תורה הרי אין זה תנאי שמן ההכרח שיהיו עשרה, זה רק עילוי כשעשרה מישראל הם ביחד - בכל זאת, כיוון שאין קדושה כקדושת התורה, וכשעשרה מישראל לומדים תורה ביחד הם הרי ממשיכים כאמור לעיל, הבחינה הגבוהה של קדושה והשראת השכינה - לכן זה שיוצא החוצה ובגלל כך לא נשאר "ציבור" בשעת הלימוד, הוא על דרך מי שהולך מדבר שבקדושה ועל ידו מופרע הדבר שבקדושה. ו"כל הפורש מן הצבור כו'", -

אינו זוכה לראות בנחמת הציבור , ושומע לי -