אך באמת, כשתדקדק בלשון רעיא מהימנא דלעיל, -

רבנו הזקן מסביר להלן, שמדקדוק לשון ה"רעיא מהימנא" מובן, שלא ה דינים ולימוד התורה של איסור והיתר וכו' נקראים חלילה "עץ הדעת טוב ורע", אלא ה דברים של איסור והיתר המקבלים חיותם מן ועל יד קליפת נוגה, שהיא, קליפת נוגה, היא "עץ הדעת טוב ורע", מעורב בה טוב ורע, כפי שיסביר להלן, לשון ה"רעיא מהימנא" הוא: "ואילנא דטוב ורע דאיהו איסור והיתר כו'", -

והעץ של טוב ורע ש הוא איסור והיתר וכו', ולא אמר "תורת איסור והיתר" -

הלימוד של עניני איסור והיתר, או "הלכות איסור והיתר", -

שהן, הלימוד או ההלכות של איסור והיתר הם חלילה "עץ הדעת טוב ורע" - אלא ה"רעיא מהימנא" אומר "איסור והיתר", אלא רוצה לומר דגוף דבר האסור ודבר המותר -

עצם הדבר אודותו מדובר בדינים אלה, ש דבר זה אסור ו דבר זה מותר, הוא מאילנא דטוב ורע, -

מ"עץ הדעת טוב ורע", שהוא קליפת נוגה, -

בה מעורב טוב ורע, כמו שכתוב בעץ חיים . וזהו לשון "אסור", -

מלשון קשור, שהקליפה שורה עליו ואינו יכול לעלות למעלה -

בקדושה, כדבר המותר, -

מלשון התרה, דהיינו -

המלה "מותר" משמעותה שאינו קשור ואסור בקליפה, -

שלא יוכל לעלות למעלה, ויוכל לעלות על ידי האדם האוכלו -

את הדבר המותר, בכונה לה', -

שאוכל דבר זה כדי שיהיה לו כוח לעבוד את ה', וגם בסתם -

כשהוא אוכל אותו סתם מבלי שתהיה לו, בשעת מעשה, כוונה כדי לעבוד את ה', כל אדם העובד ה' שבכוח האכילה ההיא לומד ומתפלל לה', ונמצא שנעשה אותיות התורה והתפלה העולה לה' מכח הנברר מהמאכל ההוא, -

שאכל, החיות שבמאכל היא מקליפת "נוגה", והיא עולה לה', וזהו בחול, -

שאז מן ההכרח להזדקק לתורה ותפלה כדי שהחיות שבאותו מאכל תעלה לה', אבל בשבת שיש עליה לקליפת נוגה בעצמה עם החיצוניות שבכל העולמות, -

שהיא אז בעליה, שכן שבת היא עליית העולמות , לכן מצוה לאכל כל תענוגים בשבת -

האכילה עצמה בשבת היא מצוה, לא רק מה שבכוח האכילה ההיא הוא לומד ומתפלל, ולהרבות ב -

אכילת בשר ו -

בשתיית יין, אף שבחול -

כשהוא מחפש לאכול בשר ולשתות יין, נקרא "זולל וסובא", -

ואילו בשבת, כשהוא אוכל לשם עונג שבת, זו מצוה. על כל פנים, כל האמור הוא בדבר של "היתר" שאינו קשור בקליפה ויש בו היכולת לעלות, וכפי שמוסבר בפרק ז' שבחלק הראשון של ספר ה"תניא". מה שאין כן בדבר אסור -

שאסור לאכול אותו, שאינו יכול לעלות -

לקדושה, לא בשבת ולא בחול גם כשמתפלל ולומד בכוח ההוא, -

כלומר, דבר איסור אינו יכול לעלות לקדושה, כי הוא אסור וקשור לקליפה, אם לא שאכל לפקוח נפש -

להצלת נפשו, שהתירו רז"ל ונעשה היתר [גמור] . אבל הלמוד בתורה, אף הלכות איסור והיתר טומאה וטהרה, -

לא ה דברים עצמם שהם אסור וטמא מותר וטהור, אודותם דנות ההלכות, שהם "עץ הדעת טוב ורע", כי אם הלכות התורה שלומדים אודות דברים אלה, שהם המשניות ובריתות שבגמרא ופוסקים, -

הפוסקים הלכה למעשה, המבארים ומבררים דבריהם -

דברי המשנה והברייתות, להלכה למעשה, הן הן גופי -

עיקר ותורה שבעל-פה, שהיא -

תורה שבעל פה, היא ספירת מלכות דאצילות, כדאיתא -

כמובא בזהר הקדוש במקומות אין מספר, ובריש תקונים: -

בתחילת "תיקוני זוהר"

כתוב: "מלכות -

היא בחינת פה, תורה שבעל פה קרינן לה", -

אנו קוראים לה, ובאצילות איהו -

הוא, אור אין סוף, וגרמוהי -

הכלים והמדות שלו (הנקראים "גרמוהי"), חד בהון , -

הם דבר אחד בהם, דהינו שאור-אין-סוף ברוך-הוא מתיחד באצילות בתכלית היחוד, שהוא ורצונו וחכמתו המלבשים בדבורו שנקרא "מלכות" - הכל אחד: -

דבר אחד, הרי ששם לא שייך לומר הענין של "עץ הדעת טוב ורע"; אלא זה תכלית היחוד של אלקות, כך ההלכות של תורה שבעל פה מהמשניות, הברייתות והפוסקים שהן בחינת "מלכות דאצילות", הן באופן היחוד של "מלכות דאצילות", ולא שייך לומר חס ושלום עליהם הענין של "עץ הדעת טוב ורע". אלא, כפי שיסביר להלן, כך הדבר מצד עצם הענין של "מלכות דאצילות" כפי שהיא ב"אצילות", ומצד עצם הענין של הלכות התורה שהן בבחינת "מלכות דאצילות", אך כפי שזה בא לאחר מכן בהתלבשות, הרי שלא רק ההלכות של תורה באו בהתלבשות בעולמות, בהם יכול להיות עליהן העלם והסתר, כי אם גם "מלכות דאצילות" כפי שהיא באה בהתלבשות - גם היא נקראת "עץ הדעת טוב ורע", מצד ההתלבשות בקליפת "נוגה" הכלולה מטוב ורע, וזאת - כדי לברר בירורים (לברר את הטוב מן הרע).