(אלא שבארצות האמות -  בחוץ לארץ, החיות -  מ"דבר ה"' המחיה שם את העולם, הוא על ידי התלבשות שרים החיצונים הממנים על ע' אמות. דהינו, שיורד ניצוץ מ"דבר ה'", הנקרא בשם "מלכות דעשיה", -  שמ"דבר ה"' עצמו בא ניצוץ בלבד, ומאיר על השרים -  המלאכים, של מעלה בבחינת מקיף מלמעלה, -  והוא מפרש שוב אך אינו מתלבש בהם ממש, אלא נמשך להם חיות מהארה זו שמאיר עליהם מלמעלה בבחינת מקיף. ומהשרים -  מהמלאכים, נשפע חיות לאמות, ולבהמות חיות ועופות שבארצותיהם, -  בחוץ לארץ; כלומר, בתחילה נשפעת החיות באומות עצמן, "מין המדבר", ולאחר מכן בבהמות וכדומה, מין החי, ו למין הדומם, לארץ הגשמית, ולשמים הגשמיים שהם הגלגלים  (אלא -  קיים הבדל בין הנבראים עצמם, ששמים וארץ ובהמות וחיות ועופות טהורים - נשפעים -  מקבלים שפעם וחיותם מקליפת נוגה, ו בעלי החיים הטמאים ונפשות האמות -  מקבלים חיותם משאר קליפות). -  כמוסבר באריכות בחלק א' של ספר ה"תניא" פרק ו', ההבדל בין "קליפת נוגה" המעורבת טוב ורע, לבין שאר "ג' קליפות הטמאות" שכולן רע. והנה, שמים וארץ וכל אשר בהם בארצות האמות - כלם כלא ממש חשיבי -  נחשבים ככלום, לגבי השרים -  המלאכים, שהם חיותם וקיומם, והשרים כלא ממש חשיבי -  נחשבים ככלום ממש, לגבי החיות הנמשך להם מהניצוץ מ"דבר ה'" המאיר עליהם מלמעלה. -  באופן של "מקיף", ואף-על-פי-כן, החיות הנמשך לתוכם -  במלאכים ובשרים העליונים, מהארה זו הוא בבחינת גלות בתוכם, שלכן נקראים -  השרים של הגוים, בשם "אלקים אחרים", וקרו ליה: "אלהא דאלהיא" , -  והם קוראים להקדוש ברוך הוא האלוקה של האלקויות (כלומר שגם הם נחשבים, לעצמם, כ"אלקים"), שגם הם, הן בחינת אלקות. -  בהרגשתם ובישותם. ולכן -  כיוון שהחיות של אומות העולם (וכל אשר ברשותם) היא מההארה האלקית המאירה בשרים העליונים, במילא הם אכן מקבלים חיותם מהם, ולכן הגוים הנשפעים מהם -  מהשרים העליונים, הם עובדי עבודה זרה ממש, עד עת קץ, -  של הגאולה העתידה, שיבלע המות והסטרא אחרא, -  הקליפות, ו"אז אהפך אל עמים כו' לקרא כלם בשם ה'" . -  רבנו הזקן חוזר כאן למה שהסביר שהניצוץ האלקי המחיה את השרים העליונים, ודרכם את העובדים עבודה זרה, הוא בגלות, ואומר: ו החיותם של עובדי עבודה זרה על ידי החיות האלקית, נקרא גם כן בשם "גלות השכינה", מאחר שחיות זה אשר בבחינת "גלות" בתוכם, -  כפי שהוסבר לעיל, הוא מהארה הנמשכת להם מהניצוץ מ"דבר ה'" הנקרא בשם "שכינה" -  כאמור לעיל ש"דבר ה"' נקרא "שכינה" בלשון רבותינו ז"ל. ברם, מתעוררת השאלה: אם כך, הרי שענין הגלות היה תמיד, מאז בריאת העולם עם כל הדברים הטמאים שבו? - מסביר רבנו הזקן בחצאי עיגול: (וגלות זה -  הנגרמת בגין חיותן של הקליפות על ידי ניצוץ מ"דבר ה"', נמשך מחטא עץ הדעת ואילך, -  כידוע, שעל ידי חטא עץ הדעת נמשכה חיות לקליפות שלא היתה להם לפני החטא, אך - והוא בחינת אחורים לבד דקדשה. -  כלומר, הניצוץ הנמשך אז לשרים הוא מבחינת "אחוריים" בלבד, מהצד התחתון והחיצוני של קדושה ואלקות, אך כשגלו ישראל לבין האמות, ואחיזת ישראל ושרשם הוא בבחינת פנים העליונים -  הפנימיות של הקדוש ברוך הוא, הנה זו היא גלות שלמה, -  שכן, גם הפנימיות של אלקות נמשכה בשרים של האומות; כמוסבר בפרוטרוט לעיל ב"אגרת התשובה" פרק ו', עיין שם, ועל זה אמרו רז"ל : "גלו לאדום - שכינה עמהם")):