אך האמת אגיד לשומעים לי, כי אהבה מקלקלת השורה, והנה היא -

האהבה היא כסות עינים שלא לראות האמת, מרב אהבתם לחיי הגוף -

שבגלל כך באים חסידים לבקש עצות בענינים גשמיים, כפי שיפרש להלן; בינתיים מציין רבנו הזקן, שלא מדובר כאן חס ושלום על אהבת הגוף סתם, כי אם הכוונה היא אכן: לשם שמים, -

רוצים בחיי גוף טובים, לשם שמים, לעבוד בו -

עם הגוף, את ה', ברשפי אש ושלהבת גדולה מאהבת נפשם את ה', -

הרי למרות שזה אכן לשם שמים, אך כיוון שהם על כך שקועים בזה, עד שיש להם גם אהבה לחיי הגוף, אהבה כזו המפריעה לסדר, הרי במילא - ועל כן היטב חרה להם בצער הגוף חס ושלום ה' ירחם, ואין יכולין לקבל כלל, -

צער ויסורים, עד ש -

הצער מעבירם על דעתם, לכתת רגליהם מעיר לעיר, לשאל עצות מרחוק, -

מהו אכן הטעם שהקדוש ברוך הוא נותן יסורים, ואיך יש להתייחס על פי תורה לבעיות החיים הגשמיים - אם הדרך היא לא לבקש עצות על כך אצל תלמידי חכמים וצדיקים? ממשיך רבנו הזקן ומסביר: אלה המתהלכים לבקש עצות איך להיפטר מהצרות הגשמיות, אין דרכם הדרך הנכונה על פי תורה, שכן, בעשותם כך - ולא שעו אל ה' לשוב אליו ברוח נמוכה והכנעת הגוף, לקבל תוכחתו באהבה, "כי -

הרי, דוקא את אשר יאהב ה' וכו'": -

יוכיח" - מכאן, שבמקום להתהלך ולחפש עצות איך להיפטר מעונשים גשמיים, על האדם לחזור בתשובה, שהרי העונשים סימן הם שהקדוש ברוך הוא רוצה שאותו יהודי יעשה תשובה, ויתירה מזו, על יהודי להיות שבע רצון מכך, שכן יש לו הזכות, שדוקא אותו בחר ה' לעוררו לתשובה, כביטוי לאהבתו המיוחדת של הקדוש ברוך הוא אליו.

וכמו אב רחמן וצדיק המכה בנו, שאין לבן חכם להפוך עורף לנוס, למצוא לו עזרה, או אפילו -

לא, מליץ ישר, לפני אביו הרחמן והצדיק וחסיד, -

הרבי הריי"צ נ"ע העיר באחת משיחותיו: כשרבנו הזקן מדבר בפעם הראשונה אודות אב המעניש את בנו ומכה אותו, אין הוא משתמש בתואר "חסיד", ורק לאחר מכן, כשהוא מדבר אודות "מליץ יושר", שם הוא משתמש בתואר זה, שכן, אב המכה את בנו, הוא אכן רחמן וצדיק וחכם, אבל לא חסיד, כי חסיד אינו מכה! על כל פנים רואים אנו, שאם הבן הוא חכם - לא ינוס לחפש לו עזרה או מליץ יושר, רק להיות "ישר יחזו פנימו" -

לא עם העורף שלו, כי אם עם הפנים שלו, עם אביו - פנים בפנים, -

פנים כנגד פנים, לסבל הכאותיו באהבה, לטוב לו כל הימים. והנה, למעלה בחינת "פנים" -

שלמדנו לעיל, שמצדו של יהודי צריך להיות ללמעלה האופן והבחינה של "ישר יחזו פנימו", ו"פנים בפנים", ההיפך מהחזרת העורף, כי אם לחזות באבינו שבשמים פנים אל פנים, הרי הבחינה של "פנים" למעלה הוא הרצון והחשק, אשר אבינו שבשמים משפיע לבניו כל טוב עולמים -

גם העולם הרוחני וגם העולם הגשמי, וחיי נפש וגוף, -

הרי כל זה הוא משפיע, באהבה ורצון, חשיקה וחפיצה, על ידי תורת חיים - שהיא -

התורה היא, רצונו יתברך - אשר נתן לנו, -

השפעה כזו, שהיא באהבה ורצון וכו', היא הנקראת בחינת "פנים", השפעה הבאה מהפנים ופנימיות הרצון שלמעלה, כמו שנאמר: -

בשמונה עשרה, "כי באור פניך נתת לנו תורת חיים כו'" - לעשות בה -

ועל ידה, רצונו, ועל זה נאמר: "באור פני מלך חיים, ורצונו כו'". מה שאין כן לעובדי גלולים, -

לאומות העולם, משפיע חיי גופם שלא ברצון וחשיקה וחפיצה, לכך נקראים "אלהים אחרים", שיונקים -

חיותם, מבחינת "אחורים". -

לא ברצון הפנימי, כי אם ברצון החיצוני, כפי שהוסבר בפרק כ"ב בחלק הראשון של ספר ה"תניא", שבשעה שנותנים דבר לידיד, מסתכלים ישר בפניו כשנותנים לו, שכן, כיוון שבנפש זה בא מהפנים ומהרצון ה פנימי של הנפש, כך גם בגוף מתבטא הדבר על ידי ההסתכלות בו בפנים, ואילו כשנותנים דבר לשונא - מפנים את הפנים ממנו, שכן כיוון שבנפש, הפנים, פנימיות הרצון הפנימי, מופנים ממנו, והנתינה היא רק ברצון החיצוני מפני טעם איזה שהוא, אבל לא שרוצים לתת לו באמת, הרי כשם שבנפש, הפנים, הרצון הפנימי, מופנה ממנו, משתקף הדבר גם בגוף, שהפנים מופנים בשעה שנותנים לו ההשפעה. כך גם כאן - השפעת חיי הגוף לאומות העולם ניתנת רק ברצון ה חיצוני, בחינת "אחוריים" (הניגוד ל"פנים"), והם נקראים "אלהים אחרים". על כל פנים יוצא, שבחינת "פנים" למעלה היא ההשפעה הניתנת לבני ישראל ברצון הפנימי של הקדוש ברוך הוא. וכך הוא באדם, הרצון והחשק -

הרצון הפנימי של האדם, הוא בחינת "פנים", -

וכשאומרים שצריך להיות "פנים בפנים" מהאדם להקדוש ברוך הוא, הכוונה היא לקבל ברצון וחשק (ברצון פנימי) מה שניתן לו מה"פנים" שלמעלה (מהפנימיות שלמעלה), ובעניננו הכוונה שיש לקבל התוכחה של הקדוש ברוך הוא (שהתבטאה ביסורים גשמיים) ברצון פנימי. ואם אינו מקבל -

התוכחה, באהבה ורצון - כאלו הופך עורף ואחור, חס ושלום.