ועל דברים בטלים בהיתר, -

כשאין איסור בדיבורם, כגון: עם הארץ שאינו יכול ללמוד -

שכן, מי שיכול ללמוד, מוטלת עליו תמיד חובת מצות-העשה של ''ודברת בם ולא בדברים בטלים'', הוא חייב תמיד לדבר רק דברי תורה ולא דברים בטלים, ולגביו יש משום איסור לדבר דברים בטלים. ואילו, עם הארץ, שאינו יכול ללמוד, יש שהדברים בטלים שלו אינם באיסור. ואף הוא צריך לטהר נפשו מטומאה זו, דקליפה זו, על ידי גלגולה בכף הקלע, -

ביחס לעונש זה של ''כף הקלע'' מובא הביטוי, שקולעים את האדם מקצה אחד של העולם לקצה השני, או מארץ ישראל לחוץ לארץ. הרעיון הגלום בכך הוא: מעבירים את הנפש מקיצוניות לקיצוניות, בתחלה רואה הנפש את האמת ואת הגדלות שבקדושה ובאלקות, ומיד ''זורקים'' אותה, למחשבות ולדיבורים, שחשבה ודיברה בעולם-הזה; ויש בכך משום צער גדול לנשמה, כמו שכתוב בזהר פרשת בשלח דף נ"ט. אבל, לדיבורים אסורים, כמו ליצנות ולשון הרע וכיוצא בהם, שהן משלש קליפות הטמאות לגמרי, אין כף הקלע [לבדו] מועיל, לטהר ולהעביר טומאתו מהנפש, רק צריכה לירד לגיהנם. -

שהוא עונש חמור יותר, ומשום כך הוא משפיע יותר לנקות את הנפש. וכן, מי שאפשר לו לעסוק בתורה ועוסק בדברים בטלים, אין כף הקלע לבדו מועיל לנפשו, למרקה ולזככה, רק -

היא זקוקה ל עונשים חמורים, שמענישים על ביטול תורה בפרטות, מלבד עונש הכללי לכל ביטול מצות עשה, מחמת עצלות, בגיהנם של שלג, כמבואר במקום אחר. -

אדם נענש על עבירותיו ''מדה כנגד מדה'', חומרת העונש כחומרת החטא, ולכן: על עבירה שנעשתה מתוך חום וחמימות - מענישים ב''גיהנום של אש'', ועל קרירות בקיום מצוה - ב''גיהנום של שלג''. הרי, נוסף על העונש שמענישים על ביטול מצות תלמוד תורה, כעונש שמענישים על ביטול כל מצות-עשה - קיים עונש מיוחד על ''ביטול תורה''. וכן, העוסק בחכמות אומות העולם, בכלל דברים בטלים יחשב, לענין עון ביטול תורה, -

שגם בלימוד חכמות כלליות עוברים על חטא ביטול תורה, כמו שכתוב בהלכות תלמוד תורה. ועוד זאת, יתירה טומאתה של חכמת האומות על טומאת דברים בטלים, שאינו מלביש ומטמא -

על-ידי דברים בטלים, רק המדות, -

שהן מיסוד הרוח הקדוש שבנפשו האלקית, -

שכן, גם הנפש האלקית מורכבת מארבעה יסודות רוחניים: אש, רוח, מים, עפר. המדות, כאהבה, פחד וכדומה, באות מיסוד הרוח - ועל ידי דברים בטלים הוא משקיע בהם את שבע המדות של הנפש האלקית, הנובעות מיסוד הרוח שבה, ומלכלך אותן, בטומאת קליפת נוגה, שבדברים בטלים הבאים מיסוד הרוח הרע שבקליפה זו בנפשו הבהמית, כדלעיל, -

כמו שהוסבר בפרק הראשון. ולא בחינת חב"ד שבנפשו, -

דברים בטלים אינם מטמאים את השכל שבנשמה, מאחר שהם דברי שטות ובורות, שגם השוטים ועמי הארץ יכולים לדבר כן. -

אין הוא משקיע את שכלו בדברים בטלים, וממילא אינו מטמא את השכל של נפשו האלקית. מה שאין כן בחכמת האומות, -

שונה הדבר ביחס לחכמות אומות העולם, שבהתעסקותו בהן הוא מלביש ומטמא בחינות חב"ד -

השכל, שבנפשו האלהית, בטומאת קליפת נוגה שבחכמות אלו, שנפלו שמה -

אותן חכמות ''נפלו'' לתוך קליפת נוגה, בשבירת הכלים -

בתהליך של ''שבירת הכלים'' בראשית הבריאה, מבחינת אחוריים של חכמה דקדושה, כידוע ליודעי חן. -

ליודעי חכמה נסתרה (חכמת הקבלה), שבה מתבאר התהליך האמור ואופן הנפילה. ובכן, כשלומדים חכמות כלליות, מטמאים את השכל של הנפש האלקית, וזה גרוע מדברים בטלים, על-ידם הוא מטמא רק את המדות ולא את השכל. אלא אם כן עושה אותן -

את החכמות, קרדום לחתך בהן, דהיינו: כדי להתפרנס מהן בריוח, לעבוד ה', או שיודע להשתמש בהן לעבודת ה' או לתורתו, -

למשל: הוא לומד חכמת החשבון, כדי להבין היטב את דיני קידוש החודש, וכדומה. וזהו טעמו של הרמב"ם ורמב"ן ז"ל וסיעתן, שעסקו בהן: -

בחכמות אומות העולם, שכן, הם ידעו לנצל חכמות אלו בעבודת השם ובתורה.

בהקשר להאמור בפרק זה, שדבר של איסור, גם אם איסורו הוא מדרבנן בלבד, קשור בשלש הקליפות הטמאות לגמרי, ואי אפשר להעלותו לקדושה, גם אם הוא אוכל אותו מבלי שידע שהדבר הוא של איסור, ואף כשזה נאכל לשם שמים, ובכוח אותה אכילה הוא לומד ומתפלל - כדאי להביא כאן את הסיפור הבא: חסיד אחד התאונן פעם בפני רבנו הזקן, שלחתנו נופלות מחשבות ופקפוקים בעניני אמונה. אמר לו רבנו הזקן: חתנך נכשל בשתיית חלב עכו''ם, שיהודי לא היה נוכח בשעת החליבה. ואף שהוא חשב שזהו חלב יהודי, ונוסף על כך חלב עכו''ם הוא איסור מדרבנן בלבד - הזיק לו הדבר ברוחניות, ומכאן ספיקותיו באמונה. רבנו הזקן נתן לו ''תיקון'', שעזר לו להירפא ממחלתו הרוחנית.