פרק יג. בפרק הקודם הסביר רבנו הזקן, שביחס ל''בינוני'', גם אם יתכן שתתעורר תאוה בלבו - משמשת הנפש האלקית ככוח בולם, שהתאוה לא תמומש במעשה, בדיבור או במחשבה.

שלשה לבושים אלה, נשלטים ב''בינוני'' על-ידי הנפש האלקית בלבד - לחשוב ולדבר דברי תורה ולקיים מצוות.

ובזה יובן לשון מאמר רבותינו ז"ל: "בינונים זה וזה שופטן", פירוש, יצר טוב ויצר הרע, -

היצר-הטוב והיצר-הרע משמשים שניהם כשופטים, ומשמיעים דעתם ב''בינוני''. והגמרא מביאה ראיה לכך: דכתיב: "כי יעמוד לימין אביון להושיע משופטי נפשו", -

''שופטי'' לשון רבים, שני שופטים באדם, היצר-הטוב והיצר-הרע. על-כל-פנים, ביחס ל''בינונים'' משתמשים חכמינו ז''ל בביטוי ''זה וזה שופטן'' - ולא אמרו זה וזה מושלים חס ושלום, -

שכן, אם נפרש כפירוש הפשוט, ש''בינוני'' הוא מי שיש בו מחצית מצוות ומחצית עבירות, הרי ששניהם, גם היצר-הטוב וגם היצר-הרע, מושלים בגופו של ה''בינוני'' - ואז היה על חכמינו ז''ל להשתמש בביטוי ''מושלים'', כי כדי לעבור עבירה, על היצר-הרע לשלוט ולמשול בגוף. ברם, לפי מה שהוסבר על מהותו של ה''בינוני'', אי אפשר לומר ''מושלים'' - כפי שיוסבר להלן: כי, כשיש איזו שליטה וממשלה ליצר הרע בעיר קטנה, -

הגוף, שעל השליטה עליו מתנהל המאבק בין היצר-טוב ליצר-הרע, אפילו לפי שעה קלה -

ובאיזה זמן שהוא, נכשל האדם בעבירה במעשה, בדיבור או במחשבה, נקרא רשע באותה שעה. -

והרי מדובר כאן ב''בינוני'' ולא ב''רשע'', אלא היצר הרע אינו רק על דרך משל כמו שופט ודיין האומר דעתו במשפט, -

ולא שיש לו שליטה על הגוף, ואף על פי כן יכול להיות שלא יהי' פסק הלכה כך למעשה, -

כדעתו של שופט זה, מפני שיש עוד שופט ודיין החולק עליו, וצריך להכריע ביניהם, והלכה כדברי המכריע. כך -

אותו דבר במאבק המתנהל בין היצר-הטוב לבין היצר-הרע ב"בינוני": היצר הרע אומר דעתו בחלל השמאלי שבלב, -

הוא מעורר תאוה בלב, בכך מתבטאת השמעת ''דעתו'' כיצד על הגוף להתנהג, ומהלב עולה למוח להרהר בו, -

עליה זו מהלב למוח באה בדרך ממילא, שכן, כשמתעוררת תאוה בלב, מתהווים ממילא הרהורים במוח, ומיד -

עם עליית ההרהורים במוח, חולק עליו השופט השני שהוא הנפש האלקית שבמוח, המתפשט בחלל הימני שבלב, מקום משכן היצר טוב, -

ב''חלל'' הימני שבלב, מתגלה היצר-הטוב, המדות של הנפש האלקית. היצר-הטוב נאבק עם היצר-הרע, שלא לתת מקום למימושה של התאוה, ''דעתו'' של היצר-הטוב היא, שכל הכוחות והאיברים של הגוף, צריכים להינצל בענינים של קדושה בלבד. והלכה כדברי המכריע, הוא הקב"ה העוזרו להיצר טוב, -

שיהיה בכוחו להתגבר על היצר-הרע, כמאמר רז"ל: "אלמלא הקב"ה עוזרו -

ליצר-הטוב, אין יכול לו". -

ליצר-הרע המתגבר באדם מדי יום. והעזר, -

שהקב''ה עוזר ליצר-הטוב, הוא: היא ההארה שמאיר אור הוי' על נפש האלקית, להיות לה יתרון ושליטה על סכלות הכסיל ויצר הרע, כיתרון האור מן החושך, כנזכר לעיל. -

בפרק י''ב, שכשם שקצת מן האור דוחה הרבה מן החושך, והחושך נסוג ממילא מהאור ונעלם, כך נדחה הרבה מה''סכלות'' ומהחושך של היצר-הרע, לעומת מעט מאור הקדושה המאיר מהנפש האלקית - בכך מתבטאת עזרתו של הקב''ה ליצר-הטוב. בדבריו הבאים, מתרץ רבנו הזקן, את אשר הקשה בתחילת הפרק הראשון, על מה שהגמרא אומרת ''ואפילו כל העולם כולו אומרים לך צדיק אתה, היה בעיניך כרשע'' - הרי המשנה במסכת אבות אומרת: ''ואל תהי רשע בפני עצמך''? ''וגם: אם יהיה בעיניו כרשע ירע לבבו ויהיה עצב ולא יוכל לעבוד ה' בשמחה ובטוב לבב''? - מסביר רבנו הזקן להלן: חכמינו ז''ל דייקו בלשונם ואמרו ''כרשע'', לא שיחשוב עצמו ''רשע'', אלא ''כרשע'', שיחשוב עצמו למי שבדברים מסויימים הוא דומה לרשע, והכוונה היא ל''בינוני''. שכן, גם ב''בינוני'' ה''רע'' שבנפשו עדיין בתקפו, ויתכן שתשרור בו תאוה בלב, כמו שזה אצל ''רשע''.