Tanya do Dia

אך, הנה כתיב: "ולאום מלאום יאמץ", -

[ כ''ק רבינו מעיר כאן: ''אך כו' - פי' דב' הנפשות אין ענינם שכל א' עוסק בשלו ואין לו עסק והתענינות בפעולות הב', כ''א לאום מלאום יאמץ כו'"] - פסוק זה נאמר על יעקב ועשו, שברוחניותם של בני ישראל רומז יעקב - על הנפש האלקית, ועשו - על הנפש הבהמית, והם עומדים במלחמה תמידית, כשאחד מהם מתחזק ומתאמץ להתגבר על השני. כי, הגוף נקרא עיר קטנה, וכמו ששני מלכים נלחמים על עיר אחת, שכל אחד רוצה לכבשה - גם נגד רצונה, ולמלוך עלי', -

ולהגיע למלוכה עליה, שהיא ברצון, כלומר בהסכמת וברצון תושבי העיר. דהיינו: להנהיג יושבי' כרצונו ושיהיו סרים למשמעתו בכל אשר יגזור עליהם, -

כשם שהדבר הוא במלחמה בין שני מלכים על כיבושה של עיר אחת, כך שתי הנפשות: האלקית והחיונית הבהמית שמהקליפה, -

הנפש הבהמית שמהקליפה המחיה את הגוף שהיא הצד המנוגד לאלקות וקדושה, נלחמות זו עם זו על הגוף וכל אבריו, -

הגוף הוא ה''עיר הקטנה'' והאברים - ה''תושבים'', שהאלקית -

הנפש האלקית, חפצה ורצונה, שתהא היא לבדה המושלת עליו -

על הגוף, ומנהיגתו, וכל האברים יהיו סרים למשמעתה -

כלומר, שהאברים יתנהגו בפועל לפי הוראות הנפש האלקית, ובטלים אצלה לגמרי, -

לא רק שהאברים יתנהגו בפועל כדרישת הנפש האלקית, אלא שימסרו את רצונם לנפש האלקית. ויותר מכך רוצה הנפש האלקית: ומרכבה אלי', -

שהאברים יהיו בטלים אליה כמו ''מרכבה'' לגבי הרוכב עליה, שאין לה רצון עצמי כלל. כלומר, לא כמו בהתבטלות סתם, שיש לה רצון עצמי, אלא שהיא מבטלת אותו, כי אם שלאברים לא יהיה רצון עצמי כלל, וכל רצונם יהיה אך ורק רצונה של הנפש האלקית, ויהיו לבוש לעשר בחינותי' -

של הנפש האלקית, וג' לבושי' -

מחשבה, דיבור ומעשה, הנזכרים לעיל, שיתלבשו כולם -

כוחותיה ולבושיה של הנפש האלקית יתלבשו, באברי הגוף ויהי' הגוף כולו מלא מהם לבדם, -

שכן, יתכן, שהאברים אכן יתלבשו בכוחות ולבושי הנפש האלקית, אבל לפעמים יתלבשו גם בכוחות ובלבושי הנפש הבהמית, לכן הוא אומר: שהגוף כולו יהיה מלא אך ורק בכוחות ולבושי הנפש האלקית, ולא ישאר מקום כלל לכוחות ולבושי הנפש הבהמית, ולא יעבור זר -

הנפש הבהמית נקראת ''זר'', בתוכם -

באברים, חס ושלום, -

עד כאן דובר בצורה כללית, שרצונה של הנפש האלקית הוא שכל הגוף יהיה מלא רק ממנה. להלן, יבואו הדברים בפירוט יותר: דהיינו: תלת מוחין שבראש -

שלשת המוחין שבראש, חכמה, בינה, דעת, יהיו ממולאים מחב"ד שבנפש האלקית, שהיא חכמת ה' ובינתו,

- להתחכם ולהבין גדולתו של הקב''ה, להתבונן בגדולתו אשר עד אין חקר ואין סוף, -

לגדולתו, ואי אפשר לחקרו לתכליתו, ולהוליד מהן, -

מהחכמה ובינה, על ידי הדעת, -

על ידי התעמקות בכוח הדעת, עד להרגשת השכל, שעל-ידי-כך מולידים, היראה -

מהקב''ה, במוחו ופחד ה' בלבו, -

כפי שהוזכר בפרק השלישי, שעל-ידי ההתבוננות וההתעמקות בגדולתו של הקב''ה, נולדת יראה במוח - הביטוי ''יראה'' נאמר, כשהדבר ממנו יראים נמצא מרחוק, הוא רק מבין אותו בשכלו - ופחד בלב - הביטוי ''פחד'' נאמר, כשהדבר ממנו מפחדים נמצא קרוב אליו, רואים אותו ומתמלאים ממנו פחד בלב. כך גם כאן: מההתבוננות וההתעמקות בגדולתו של הקב''ה, מתעוררת תחלה יראה במוח, ולאחר מכן פחד בלב, ואהבת ה' כאש בוערה בלבו -

כן נולדת, על-ידי ההתבוננות וההתעמקות בגדולתו של הקב''ה, אהבה בוערת בלב, כרשפי שלהבת להיות נכספה וגם כלתה נפשו, בחשיקה וחפיצה -

כדי, לדבקה בו באין סוף ברוך הוא, בכל לב ונפש ומאד -

בשלשת הבחינות: בכל לבבך, בכל נפשך ובכל מאדך, כמו שנאמר בפסוק, ''בכל לבבך'' - שהלב יהיה ממולא באהבה להקב''ה, ''בכל נפשך'' - שאהבה זו תעבור את גדות הלב ותתפשט בכל שאר האברים, שכולם יתנהגו בהתאם לדרישות אותה אהבה. כגון: כשהאהבה להקב''ה מגיעה גם ברגלי האדם - רצות אז הרגלים במהירות לקיים מצוה, ו''בכל מאדך'' - עד למסירות נפש, בגלל אהבתו אל הקב''ה הוא מוכן למסור את נפשו, מעומקא דלבא -

מעומק הלב, שבחלל הימני, -

שם משכן הנפש האלקית, וצורת האהבה להקב''ה שהנפש האלקית רוצה בה, היא: שיהי' תוכו רצוף אהבה -

תחלה האהבה היא עדיין רק על ה''סף'' ואינה ממלאה את כל החלל, מלא -

שיהיה גם מלא כולו, ככלי כשהוא ממולא במים, הרי כל חלל הכלי מלא במים, כך יהיה כל חלל הלב ממולא באהבת השם, וגדוש -

לא רק שיהיה מלא, אלא גם גדוש ועובר על גדותיו, לא רק בחלל הימני שבלב, אלא, עד שתתפשט גם לחלל השמאלי -

שבלב, מקומה של הנפש הבהמית ושל היצר- הרע, וזאת כדי לאכפיא לסטרא אחרא, יסוד המים הרעים שבה, -

לכפות את ה''סטרא אחרא'', הצד האחר שלא מן הקדושה, שהיא יסוד ה''מים הרעים'' שבנפש הבהמית, שהיא התאוה שמקליפת נוגה, -

כמוסבר בפרק הראשון, שמיסוד המים שבנפש הבהמית, באה מדת התאוה לתענוגים גופניים, שהם מקליפת ''נוגה'', לשנותה ולהפכה מתענוגי עולם הזה לאהבת הוי', -

שבמקום שעד עתה התאוותה הנפש הבהמית לתענוגים גשמיים שמהעולם- הזה - תתאוה ותאהב מעתה אלקות וקדושה. כמו שכתוב: "בכל לבבך" -

וחכמינו ז''ל דורשים, ממה שלא נאמר בכל לבך כי אם לבבך, בשתי ''בית''ים, בשני יצריך. -

ביצר-הטוב וביצר-הרע, שלא רק היצר-הטוב יאהב את הקב''ה, אלא גם היצר-הרע. וזאת רוצה הנפש האלקית לבצע בגוף, שאהבתו להקב''ה תהיה במדריגה כזו, שתפעל גם על הנפש הבהמית, להפוך אותה, שבמקום לתענוגי העולם-הזה, תהיה לה אהבה להקב''ה:

והיינו: שיעלה ויבא ויגיע למדריגת אהבה רבה -

דרגה גדולה מאד באהבה, וחיבה יתירה ממדרגת אהבה עזה כרשפי אש, -

והיא -

אהבה רבה זו, הנקראת בכתוב: "אהבה בתענוגים", להתענג על הוי' מעין עולם הבא; -

העולם-הבא הרי מבוסס על תענוג באלקות, והענג הוא במוח -

של חכמה ושכל המתענג בהשכלת ה' וידיעתו כפי השגת שכלו וחכמתו; -

כפי גודל ההשגה, כך גודל התענוג. והוא -

האהבה בתענוגים, בחינת המים וזרע אור זרוע שבקדושת נפש האלקית המהפכת לטוב את בחינת המים שבנפש הבהמית, שמהם -

מבחינת ה''מים'' שבנפש הבהמית, באו תאוות תענוגי עולם הזה מתחלה; -

לפני שהנפש הבהמית נהפכה לאהוב את ה'. וכמו שכתוב ב"עץ חיים" שער נ' פרק ג' בשם הזהר: שהרע נהפך להיות טוב גמור, כמו יצר טוב ממש, -

וכיצד אפשרי הדבר? - בהסיר הבגדים הצואים ממנו, -

על-ידי הסרת הבגדים הצואים של רוח התענוג של הנפש הבהמית, שהם תענוגי עולם הזה שהוא מלובש בהם. -

הנפש הבהמית לכשעצמה היא רק ''כוח המתאוה'', כוח חזק של תאוה, שאפשר להטותו לאיזה צד שהוא. אלא, בהיות הנפש הבהמית מלובשת בגוף, נוטה כוח זה ומתאוה לתענוגות העולם-הזה. ותאוות העולם-הזה, בהן הוא משוקע, נעשות ''לבושים'' לכוח המתאוה. ועל-ידי פעולת הנפש האלקית על הנפש הבהמית, להפוך את תענוגי העולם-הזה לאהבת ה' - מתפשט כוח המתאוה של הנפש הבהמית, מלבושיו המלוכלכים, ומתלבש בלבושים טובים, לרצות, ובחזקה, דברים של קדושה ואלקות. הנפש האלקית רוצה, איפוא, שהאדם, על-ידי שכלו, יוליד יראה מהקב''ה ואהבה אליו, שתהיינה במדה כזו, שגם הנפש הבהמית, תיהפך לאהבת ה'. וכן -

כמו כן רוצה הנפש האלקית, שגם שאר כל המדות שבלב, שהן ענפי היראה והאהבה, יהיו לה' לבדו. -

כל האמור, מדובר שהמוח והלב יהיו ממולאים מהנפש האלקית. זאת ועוד, רוצה הנפש האלקית: וכל כח הדבור שבפה והמחשבה שבמוח, יהיו ממולאים מן לבושי המחשבה והדבור של נפש האלקית לבדה, שהן -

לבושי המחשבה, דיבור ומעשה, של הנפש האלקית, מחשבת ה' ותורתו, -

כלומר, לחשוב בגדולת ה' ובתורתו - ''לבוש המחשבה'', להיות שיחתו כל היום, לא פסיק פומי' מגרסא. -

שפיו לא יחדל מלימוד תורה - ''לבוש הדיבור'', וכח המעשה שבידיו ושאר רמ"ח אבריו -

של הגוף, יהי' במעשה המצות לבד, -

כלומר, שכל כוח המעשה, בידיו ובשאר אבריו, ינוצל לקיום מצוות בלבד, שהוא -

כוח המעשה, לבוש השלישי של נפש האלקית. -

זאת אומרת, שהנפש האלקית תמשול בגוף כולו. שהגוף עם כל אבריו, יהיו ממולאים אך ורק בשכל ובמדות של הנפש האלקית, ובלבושי המחשבה, דיבור ומעשה שלה. אך, נפש הבהמית שמהקליפה, רצונה להיפך ממש, -

היא רוצה את ההיפך מן הנפש האלקית - שהיא תמשול בגוף ושהגוף יהיה ממולא רק ממנה. ברם רצונה זה של הקליפה, הוא: לטובת האדם, שיתגבר עלי' וינצחנה, -

את הקליפה. כלומר: הקליפה איננה רוצה כלל שהאדם יתפתה ממנה, להיפך היא רוצה שהאדם יתגבר עליה וינצח אותה, כמשל הזונה שבזהר הקדוש: -

כמשל המובא ב''זוהר'' במלך ששכר זונה שתנסה לפתות את בנו לדבר עבירה. כוונתו האמיתית של המלך היא, שבנו יוכיח את חכמתו וגבורתו ולא יתפתה מהזונה. ומובן, הרי, שגם הזונה עצמה רוצה שרצונו של המלך יתבצע, ושהבן יגלה את חכמתו וגבורתו ולא יתפתה ממנה. אלא, מאחר שתפקידה לפתות את בן המלך - הרי שעליה לעשות עבודתה באמונה. כך גם הקליפה עצמה רוצה שהאדם יתגבר עליה ולא ירשה שהיא תמשול בו, וכל הנסיון הזה של פיתוי האדם - הוא רק לטובתו.

להבנת הדברים המובאים בפרק זה, על הפיכת הרע שבנפש הבהמית, לטוב ולקדושה - כדאי להוסיף דברי כ''ק אדמו''ר מוהריי''צ מליובאוויטש נשמתו עדן. ב''מאמר ההסתלקות'', שזה הסבר הדבר שהמשכן הוקם מקרשים של עצי שטים. ''שטים'' - מלשון ''שטות'', שלא על-פי שכל. ישנה ''שטות'' של ''לעומת זה'', שכנגד הקדושה, והיינו - מה שאדם שקוע בתאוות שהן למטה מן ההגיון, כמו שהגמרא אומרת ''אין אדם עובר עבירה אלא אם כן נכנס בו רוח שטות''. וישנה ''שטות'' של קדושה - ההתמסרות לעניני קדושה למעלה מכפי שהשכל מכתיב, כמו שהגמרא אומרת ''אהני' לי' שטותי' לסבא'' (=''שטותו'' של הסבא הועילה לו). זוהי עבודת המשכן שעל כל יהודי לכונן בקרבו, כמו שכתוב ''ושכנתי בתוכם'', וכמו שכ''ק רבינו התבטא במאמר יו''ד שבט, שעל-ידי המשכן שכל יהודי מקים בקרבו - הולך ומוקם המשכן והמקדש הכללי והשראת השכינה בכל העולם. כיצד נעשה הדבר? - על-ידי הפיכת ה''שטות'' של הנפש הבהמית ל''שטות'' של קדושה, להתמסר לעניני קדושה, למעלה מהבנת השכל.