אם לא מי שהוא רשע באמת, -
לא ''בינוני'' הנקרא ''כרשע'' (כמוזכר בפרק י''ג), אלא רשע באמת, אצלו אין המוח ''שליט על הלב'', כי אם אדרבה, כמאמר רבותינו ז"ל שהרשעים הם ברשות לבם, -
אין באפשרותם לשלוט על עצמם, כשמתעוררת תאוה בלבם, ואין לבם ברשותם כלל, -
אין למוח שום פיקוח והשפעה על לבם. באמור לעיל, יוסבר דבר נוסף: לכאורה קשה, מצד אחד נאמר ש"צדיקים לבם ברשותם", כלומר שרק ה"צדיק" לבו ברשותו, ואילו ה"בינוני", שהוא למטה במדריגה מ"צדיק" - אין לבו ברשותו; ומצד שני נאמר, שדוקא רשעים הם "ברשות לבם". ולפי זה מי שאינו בכלל של "רשע" - "בינוני" - לבו הוא אכן ברשותו? אלא כפי שהסברנו, יובן הדבר: שלשה אופנים בדבר: ה"צדיקים" - "לבם ברשותם", ובכל עת שהם רוצים להתעורר באהבת ה', הם מתעוררים, מבלי שיצטרכו להזדקק לכך שהמוח ישפיע על הלב; ה"רשעים" - לא זו בלבד שאין לבם ברשותם, אלא אדרבה: הם ברשות לבם; וה"בינונים" - אמנם אין לבם ברשותם, באותה מדה כפי שזה ב"צדיק". אך המוח משפיע בהם על הלב. הרי שבמדה מסויימת הלב, ב"בינונים", הוא ברשותם, וזאת בכל הקשור להשפעה המעשית במחשבה, דיבור ומעשה. לכן, ב"רשעים" הוא אומר: "אין לבם ברשותם כלל " - גם באמצעות המוח, אין הם יכולים להשפיע על הלב. למדנו שהמוח שליט על הלב בטבע מתולדתו של האדם, אך מדוע אין אנו אומרים כך גם ביחס ל"רשעים", הרי, לכאורה, גם בהם אותו טבע מתולדתם? - מסביר רבנו הזקן: וזה עונש על גודל ועוצם עונם. -
כעונש על עוונותיהם נלקח מהם כוחו של המוח לשלוט על הלב. ברם, אם כך, נשאלת השאלה: כיצד אפשר לומר בהם שהדבר "קרוב מאד", שגם ל"רשעים" קל הדבר לקיים תורה ומצוות ב"בלבבך"? - והתשובה היא: ולא דברה תורה במתים, אלו שבחייהם קרויים מתים. -
אין התורה - בה נאמר ש"קרוב אליך וגו'" - מדברת ב"רשעים" שבחייהם נקראים מתים. כ"ק רבינו העיר כאן: "והנה עפהנ"ל [דהלב בטבעו רוצה גשמיות ולא אהוי"ר אפי' לא שבתעלומות כו', והרשעים אפי' מוחם ברשות לבם] א"כ 1) א"א בהם עבודת ה' 2) לעולם ח"ו (כי מי יעוררם כו'). ומבאר 1) דבאמת במצבם א"א כו'. אבל 2) בידם לשנות מצבם (טבע הלב ותוקפו) ע"י שבירת לבם כו'". כי באמת, אי אפשר לרשעים להתחיל לעבוד ה' -
שמשמעה לקיים תורה ומצוות מתוך רגש הנפש, באהבה ויראה, בלי שיעשו תשובה על העבר תחלה, לשבר הקליפות, שהם -
הקליפות, שנוצרו מהעבירות שלהם, מסך מבדיל ומחיצה של ברזל המפסקת בינם לאביהם שבשמים, -
כיצד, אם כך, ובמה, איפוא, שוברים את הקליפות? - על ידי שבירת לבו ומרירות נפשו על חטאיו, -
המרירות ושברון הלב - שוברים את הקליפות. כמו שכתוב בזהר על פסוק: "זבחי אלהים רוח נשברה, לב נשבר וגו'", -
קרבן לשם אלקים, הוא ''רוח נשברה'', כשרוח ה''סטרא אחרא'' נשברה. כיצד ובמה נשברת רוח ה''סטרא אחרא''? - שעל ידי לב נשבר - נשברה רוח הטומאה דסטרא אחרא [עין שם פרשת פינחס דף ר"מ ופרשת ויקרא דף ח' ודף ה' עמוד א. ובפרוש הרמ"ז שם]. -
ב"זוהר" שם מדובר, שכל הקרבנות נזכרים בתורה בשייכות לשם הוי', כמו שכתוב תמיד בקרבנות: "ריח ניחוח להוי'". ואילו בשייכות לשם אלקים - אינו נזכר שום קרבן. מה, איפוא, משמש כקרבן לשם אלקים? - שבירת רוח ה"סטרא אחרא"; זאת אומר הפסוק: "זבחי אלקים - רוח נשברה". הרי, על-כל-פנים, שאכן אין ה"רשעים" יכולים להתחיל בעבודת ה', מבלי שישברו תחילה את לבם -והיא -
שברון הלב וההתמרמרות על החטאים, שזהו חרטה על העבר, הם בחינת תשובה תתאה, -
תשובה תחתונה. שתי בחינות בתשובה: "תשובה תתאה" ו"תשובה עילאה", הבאות לידי ביטוי במלה "תשובה", "תשוב ה'", החזרת האות ה' משם הוי'; בשם הוי' - שתי ההי"ן: ה' עילאה (העליונה), הה' הראשונה שאחרי היו"ד - וה' תתאה, הה' שאחרי הוא"ו. - "תשובה עילאה" היינו: החזרת ה' עילאה ליו"ד של שם הוי'; ו"תשובה תתאה" היינו: החזרת ה' תתאה לוא"ו של שם הוי'. התשובה אודותה מדובר כאן - היא תשובה תתאה: להעלות ה' תתאה, -
של שם הוי', להקימה מנפילתה שנפלה אל -
הקליפות, הנקראות החיצונים, שהוא -
נפילת ה' תתאה של שם הוי' לידי החיצונים, סוד גלות השכינה, כמאמר רז"ל: "גלו לאדום שכינה עמהם", -
בתוך הגלות, דהיינו -
בעבודה הרוחנית של האדם, הכוונה: כשהאדם עושה מעשה אדום -
נכשל בעבירות רחמנא-ליצלן, מוריד וממשיך לשם -
בתוך הקליפות, בחינת וניצוץ אלקות המחי' את נפש-רוח-נשמה שלו, -
''גלות השכינה'' - הניצוץ האלקי שבו הוא בגלות; הגלות מתבטאת בכך שהניצוץ האלקי הרי מחיה את נפשו, רוחו ונשמתו, המלובשים בו בנפש הבהמית מהקליפה, שבלבו שבחלל השמאלי, המולכת בו -
הנפש הבהמית והקליפה שולטות בו, בעודו רשע, -
לפני שחזר בתשובה, ומושלת בעיר קטנה -
הגוף, שלו, -
הרי שהנפש, רוח ונשמה נמצאות בגלות בתוך הקליפה, ויחד אתן ועל-ידן נמצא בגלות גם הניצוץ האלקי המחיה אותן, ונפש-רוח-נשמה כבושים בגולה אצלה. -
הנפש, הרוח והנשמה עצמן, לא זו בלבד שהן נמצאות בגלות, הן גם "כבושות" בגלות - מצב של שבי. השבוי לא רק שמאבד את חירותו לעשות פעולותיו הוא, אלא גם כופים עליו לעשות פעולותיו של השונא שבידיו הוא שבוי. ואילו הניצוץ האלקי עצמו נמצא רק בגלות - נעדרת השפעתו הראויה להחיות את הנפש, רוח ונשמה, שתורגש בהן, ועל-ידן בכל הגוף, "חיות" אלקית. וכשנשבר לבו בקרבו, ונשברה רוח הטומאה וסטרא אחרא, ויתפרדו -
כוחות הקליפה וה''סטרא אחרא'', כו' - היא -
האות ה' תתאה של שם הוי', שהיא השכינה, קמה מנפילתה וגם נצבה, כמו שמבואר במקום אחר: -
הרי, שעל-ידי תשובה, משתחררת, כביכול, השכינה מגלותה. הניצוץ האלקי שבאדם מתחיל להשפיע בנפשו ובגופו, ורק אז, הוא יכול להתחיל בעבודת ה'. כך הדבר ב"רשע". ואילו במי שאינו רשע, מוחו "שליט על הלב'', ולכן אומר הפסוק (שמדבר באלה שאינם רשעים): ''כי קרוב אליך הדבר מאד'' - קל מאד ליהודי לקיים תורה ומצוות, ''בלבבך'' - באהבת ה' וביראת ה'.
בפרק זה למדנו אודות הענין של "מוח שליט על הלב", ועל-ידי הרצון שהאדם יוצר בתוכו בהשפעת הבנת מוחו, ביכולתו להתגבר על תאוות לבו. - ראוי להוסיף בקשר לאמור:
הרבי מוהרש"ב נשמתו עדן מליובאוויטש ביקר פעם בוינה אצל רופא, פרופסור מסויים. שאלו הפרופסור: מהי תורת החסידות? הרבי נשמתו עדן ענה לו: - תורת החסידות היא, שהמוח יסביר ללב מה עליו לרצות, ועל הלב ליישם בחיים את מה שהמוח מבין. שאלו שוב הפרופסור: כיצד עושים זאת, מוח ולב הם הרי שני עולמות שים גדול מפריד ביניהם! ענה לו הרבי: - אכן, בכך מתבטאת עבודת האדם, להקים גשר בין שני חלקי עולם אלה, או לכל הפחות למתוח חוטי טלפון אלקטרוניים ביניהם, כך שהאור שבמוח יגיע ויאיר בלב.
