וזהו כלל בכל סטרא דקדושה, -

בצד הקדושה: שאינו אלא מה שנמשך מחכמה, שנקרא קודש העליון, -

המלה קודש רומזת על "חכמה", וקדושה היא המשכה מ"קודש" - המשכה מ"חכמה". מה משמעות ההמשכה מ"חכמה"? - יוסבר להלן, ש"חכמה" היא ענין ה"ביטול" לאור אין סוף ברוך הוא, להקב"ה: "המשכה מחכמה" פירושה - המשכת ביטול זה לאלקות, שאז זה צד הקדושה. אך, כשחסר "ביטול" זה מה"חכמה" - אין זו קדושה. וכך אומר רבנו הזקן ביחס ל"קודש העליון" (חכמה): הבטל -

''קודש העליון'' (חכמה) בטל במציאות באור אין סוף ברוך הוא המלuבש בו, ואינו דבר בפני עצמו, כנזכר לעיל. ולכן נקרא כ"ח מה". -

ולכן זה נקרא בשם "חכמה", המורכבת משתי המלים: "כח מה", כוח של מה, של ביטול. הרי שקדושה היא דוקא דבר שיש בו המשכה מ"חכמה" - דבר שבטל להקב"ה ואינו "מציאות" לעצמו כלל, והוא הפך ממש מבחינת הקליפה וסטרא אחרא, שממנה נפשות אומות העולם, דעבדין לגרמייהו, -

העושות רק לשם מציאותן האנוכית, ואמרין: הב הב -

ואומרות ''תן תן'' והלעיטני, -

כמו שאמר עשו: ''הלעיטני'', להיות יש ודבר בפני עצמו, -

ולא בטל לאלקות, כנזכר לעיל שקליפה היא בחינת ''יש'' (מציאות) המנותקת מאלקות, הפך בחינת החכמה; -

שענינה - ביטול. ולכן -

אלה שמצד הקליפה, נקראים מתים, כי החכמה תחי', -

אך, דבר שהוא היפך ה''חכמה'', הוא גם היפך החיים, וכתיב: "ימותו ולא בחכמה"; -

מיתה קשורה במה שאין בו ענין ה''חכמה'', וזה אמור ביחס לאומות העולם המקבלות חיותן מהקליפות. וכן הרשעים ופושעי ישראל, קודם שבאו לידי נסיון לקדש השם; -

שכן, כשהם באים לידי נסיון של קידוש ה', מתעוררת בהם בחינת ה"חכמה" שבנשמתם, ומחיה אז את נפשם. ואילו שלא בשעת נסיון של קידוש ה', למרות שגם אז קיימת בהם, בחינת ה"חכמה" שבנפש וה"ביטול" להקב"ה, אך זה אצלם בהעלם ובגלות - כפי שיסביר להלן: כי, בחינת החכמה שבנפש האלקית עם ניצוץ אלקות מאור אין סוף ברוך הוא המלובש בה, -

בכוח החכמה, הם בבחינת גלות בגופם, בנפש הבהמית מצד הקליפה שבחלל השמאלי שבלב, המולכת ומושלת בגופם -

בשעה שהנפש הבהמית מושלת בגוף, נמצאים אז, בחינת ה''חכמה'' של הנפש האלקית והניצוץ האלקי, בגלות בגוף - בסוד גלות השכינה, כנזכר לעיל. ולכן, נקראת אהבה זו בנפש האלקית, שרצונה וחפצה לדבק בה' חיי החיים ברוך הוא, -

נקראת אהבה זו, בשם אהבה מסותרת, -

לכאורה: "אהבה" היא הרי רגש שבא לידי גילוי, כיצד זה תואם למה שמתארים אותה כאן בשם "אהבה מסותרת "? אלא בהתאם למה שיוסבר להלן, באה "הסתרה" זו מענין אחר לגמרי. המכסה ומסתיר על האהבה, והוא לבוש השק של הקליפה:

כי היא -

אהבה זו, מסותרת ומכוסה בלבוש שק דקליפה, בפושעי ישראל, וממנה -

מהקליפה, נכנס בהם רוח שטות לחטוא, כמאמר רז"ל: "אין אדם חוטא כו'. -

אלא אם כן נכנסה בו רוח שטות". "רוח שטות" זו מתבטאת, כמוסבר להלן, בכך, שנדמה לאדם החוטא, שלמרות שהוא חוטא, הוא נשאר אותו יהודי, ואין הוא מרגיש שהוא נפרד בכך, חלילה, מהקב"ה. לו היה חש שעל-ידי החטא הוא נפרד וניתק מהקב"ה - לא היה חוטא, מחמת האהבה הנטועה בלבו להקב"ה, שבגללה הרי היה מוסר את נפשו כדי שלא להינתק מהקב"ה - אלא "רוח שטות" זו מטפשת אותו שלא ירגיש בהינתקות מהקב"ה הנגרמת על-ידי החטא. ברם, אם כך הדבר, הרי שגם בשעת "נסיון" של קידוש ה', כשרוצים לכפות עליו לכפור בהקב"ה, לא היה צריך לחוש שעל-ידי-כך הוא ניתק מהקב"ה, וממילא - לא למסור את נפשו? - מסביר רבנו הזקן, שבאפשרות הקליפה להסתיר רק על דברים שאינם נוגעים ישירות בבחינת ה"חכמה" של הנפש האלקית. ואילו - כשמדובר בנסיון של קידוש ה', הפוגע ישירות ב"כוח החכמה", באמונה הנובעת מה"חכמה", שם אין הקליפה יכולה לכסות ולהסתיר, ויהודי מרגיש אז וחש שעל- ידי-כך אכן יינתק מהקב"ה, ולכן הוא מוסר את נפשו: