אבל עשר בחינות חב"ד כו', הן שרש ומקור המחשבה, -
כמוזכר לעיל, ואין בהם -
בכוחות ה''שכל'' וה''מדות'', בחינת אותיות עדיין, קודם שמתלבשות בלבוש המחשבה. -
רק לאחר מכן, כשהאדם חושב בכוח מחשבתו אודות ה''שכל'' או אודות הדברים שהוא מתרגש מהם - מופיעות האותיות. מאחר ש"שכל" ו"מדות" הם בכלל למעלה מאותיות - בודאי ובודאי שאין לגביהם שום ערך לדיבור אחד. להלן מסביר רבנו הזקן, איך בשכל ובמדות אין עדיין אותיות: למשל: כשנופלת איזו אהבה וחמדה בלבו של אדם, קודם שעולה מהלב אל המוח, לחשב ולהרהר בה - אין בה -
בחמדת הלב, בחינת אותיות עדיין, רק חפץ פשוט וחשיקה בלב אל הדבר ההוא הנחמד אצלו, וכל שכן קודם שנפלה התאוה והחמדה בלבו לאותו דבר, רק היתה בכח חכמתו ושכלו -
בינה, וידיעתו, -
כוח הדעת, שהי' נודע אצלו אותו דבר, שהוא נחמד ונעים וטוב ויפה להשיגו ולידבק בו, כגון: ללמוד איזו חכמה, או לאכול איזה מאכל ערב -
הרי, כשהחמדה לדבר לא באה עדיין לידי ביטוי רגשי, רק בשכלו "תפס" והשיג את ה"טוב" שבאותו דבר - ודאי שבאותה הבנה אין עדיין אותיות. רק, לאחר שכבר נפלה החמדה והתאוה בלבו, בכח חכמתו ושכלו וידיעתו, -
אחרי שלפני כן היתה החמדה ב''כוח השכל'' וממנו נוצרה החמדה בלב, ואחר כך חזרה ועלתה -
החמדה, מהלב למוח, לחשב ולהרהר בה, איך להוציא תאותו מכח אל הפועל: להשיג המאכל או למידת החכמה בפועל -
או ללמוד את החכמה, שהוא חומד אותה, בפועל, הרי בכאן -
רק אז, כשהוא חושב איך לממש את תאותו על-ידי השגת המאכל, או לימוד חכמה זו או אחרת, נולדה בחינת אותיות במוחו, שהן אותיות כלשון עם ועם -
כשפת כל עם, המדברים והמהרהרים בהם -
באותן אותיות, כל עניני העולם: -
כל אחד חושב והוגה באותיות השפה שהוא רגיל לדבר בה. אך, לפני שהחמדה חוזרת ועולה מהלב למוח, לחשוב במימושה המעשית - אלא היא שרויה במצב של עיצוב בתור "מדה", בתחילה במוח ולאחר מכן בלב - אין לחמדה עדיין ביטוי באותיות; יש בכך אז משום הרגשה בלבד וממילא אין אז מקום לכל הבדל בין השפות השונות. בהתאם לאמור, מובן מה שלמדנו, שאין ערך כלל לדיבור אחד בהשואה ל"שכל" ול"מדות", הנחשבים ל"עצמות" הנפש של האדם. ובודאי שאין שום ערך כלל לדיבור, בו נבראו ומתקיימים העולמות. לגבי הקב"ה, שאינו מוגבל כלל. הרי, שכל העולמות והנבראים, שיצירתם, חיותם וקיומם בא מהדיבור - הם כאין וכאפס לגבי הקב"ה, ואינם "פועלים", משום כך, שום שינוי באחדותו של הקב"ה.