פרק יט. בפרק הקודם הוסבר שלכל יהודי "קרוב מאד" לקיים תורה ומצוות באהבת ה' וביראת ה', וזה נובע מהאהבה המסותרת שבלב כל אחד מהם להקב"ה. אהבה זו באה להם בירושה מהאבות, שעל-ידי עבודתם וביטולם להקב"ה, המשיכו נשמה קדושה לכל יוצאי חלציהם לנצח. בנשמה קדושה זו, בבחינת ה"חכמה" שבה, מלובש אור אין סוף ברוך הוא, ממנו נובעת בכל אחד מישראל אהבה להקב"ה, עד לידי מסירות נפש על קידוש השם. בכך הוסבר "שורש" אהבה זו, וכיצד היא באה לנו בירושה. אך, עדיין טעון הסבר: א) "ענין" אהבה זו, במה מתבטא שאיפתה של אהבה זו. ב) כיצד כוללת בתוכה אהבה זו גם יראה, שצורך בה לקיום תורה ומצוות. ענינים אלה, יובהרו בפרק י"ט אותו אנו עומדים ללמוד, לאחר הסבר נרחב אודות האהבה המסותרת.

ולתוספת ביאור, -

ענין האהבה המסותרת, בשייכות לשני הפרטים האמורים: "ענינה" ו"איך נכלל בה גם דחילו (יראה)", צריך לבאר היטב, מה שכתוב: "נר ה' נשמת אדם". פירוש: שישראל הקרוים אדם, -

כמאמר חכמינו ז''ל: ''אתם קרוים אדם'', שבני ישראל הם הנקראים ''אדם'', נשמתם היא, למשל כאור הנר, שמתנענע תמיד למעלה בטבעו, -

וכל כך למה? - מפני שאור האש, חפץ בטבע ליפרד מהפתילה -

בה האש מחזיקה את עצמה, ולידבק בשרשו למעלה, ביסוד האש הכללי שתחת גלגל הירח, כמו שכתוב ב"עץ חיים". -

האש שבנר נמשכת בטבעה ללמעלה, כדי להתאחד עם שורשה, "יסוד האש", הנמצא למעלה, מתחת לגלגל הלבנה. שכן, ארבעה היסודות: אש, רוח, מים, עפר, מסודרים בצורה כזו, שהיסוד הקל והעדין יותר, מקיף את היסוד הכבד יותר: עפר שהוא היסוד הכבד ביותר - הוא גם התחתון ביותר; מים מבחינת הטבע שלהם, צריכים להיות מעל לעפר ולהקיף את העפר, אלא מחמת חסד ה' בלבד, הרי "לרוקע הארץ על המים", נמתח חלק מהעפר מעל למים; רוח היא למעלה מן המים ומקיפה את המים; אש מקיפה את הרוח. כך נמצא יסוד האש הכללי, מתחת לגלגל הירח. ואף שעל ידי זה -

על-ידי היתנתקות האש מהפתילה והיתדבקותה בשורשה למעלה, יכבה, ולא יאיר כלום למטה, וגם למעלה בשרשו, יתבטל אורו במציאות בשרשו, -

שכן, "מציאות" הנר היא הרי כדי להאיר, ובשורשו תתבטל מציאות זו. כי, נר רגיל לעומת נר גדול - מאבד את מציאותו ואינו משמש לשום דבר (למשל: נר דלוק באמצע היום), מכל-שכן שהוא מאבד את מציאותו לגמרי לגבי שורשו. הרי, שאין לומר שמשיכת הנר לשורשו היא כדי שיהיה שם מציאות נעלה יותר. אדרבה, שם תתבטל מציאותו לגמרי. והרי קיים כלל ש"כל דבר חפץ בקיומו", ובהתאם ל"כלל" זה, לא היתה האש שבנר צריכה להימשך ל"שורש", אף על פי כן, בכך הוא -

אור האש, חפץ בטבעו. -

כלומר, כאילו אור הנר ''רוצה'' בכך, כמו שאכן אנו רואים ב''נר'' שהוא נמשך תמיד לשורשו, כך, נשמת האדם, וכן בחינת רוח ונפש, -

לאו דוקא במי ש''פועלת'' בו המדריגה העליונה יותר של ''נשמה'', אלא גם באלה שנשמתם היא בבחינות התחתונות יותר, של ''רוח'' או של ''נפש'', חפצה וחשקה -

של הנשמה, בטבעה, ליפרד ולצאת מן הגוף, ולידבק בשרשה ומקורה בה' חיי החיים ברוך הוא; -

הרי הוא ה''חיים'' של הנשמה, שענינה - חיות, והנשמה בטבעה רוצה להינתק מגופה ולהתאחד בשורשה, ב''חיי החיים'' - הקב''ה. הגם שתהי' -

שם, אין ואפס ותתבטל שם -

בשורשה, במציאות לגמרי, ולא ישאר ממנה מאומה ממהותה ועצמותה הראשון, -

אי אפשר לומר שלא ישאר ממנה מאומה, שכן, אדרבה, מהותה האמיתית של הנשמה היא, כשהיא מתאחדת עם שורשה, לכן אומר רבנו הזקן: "ממהותה ועצמותה הראשון", כפי שהיא בהיותה בגופה - נשמה עם כוחות של "שכל" ו"מדות" וכדומה - מזה לא ישאר כלום. כן לא שייך לומר שתשוקת הנשמה היא להתעלות למדריגה עליונה יותר. שכן, תשוקה למדריגה עליונה יותר, שייכת רק שבהיותה באותה "מהות" היא מגיעה למדריגה עליונה יותר. כמו: חכם קטן יכול לשאוף להיעשות חכם גדול. אך להיהפך ל"מהות" אחרת - לא מתאימה לכך "תשוקה" - לא שייך הדבר שאדם ישתוקק להיהפך למלאך, כי זו "מהות" אחרת לגמרי. ומכיון שכך - מדוע, איפוא, תרצה הנשמה לצאת מגופה ולהתאחד בשורשה? - אף על פי כן זה רצונה וחפצה בטבעה. -

ברם, המושג "טבע" נחשב בדרך כלל לחסרון, אם הדבר הוא לפי הטבע, חסר כאן הדר ה"שכל" - וכאן הרי מה שהנשמה נמשכת אל הקב"ה בטבע, נחשב ל"מעלה" - לכן, מעיר ה"תניא", מיד, שהמלה "טבע" כאן, משמעה, כל ענין שאינו לפי ה"טעם" וה"שכל", גם כשהדבר הוא למעלה מה"שכל", מציינים אותו במלה "טבע".

וטבע זה, -

המלה ''טבע'', הוא שם המושאל לכל דבר שאינו בבחינת טעם ודעת. -

כל דבר שאינו נעשה מתוך הגיון ושכל, מתואר בשם ''טבע'', וגם כאן -

ביחס להמשכת הנשמה לשורשה, הכוונה, -

בהשתמשות במלה טבע: שרצון וחפץ זה בנפש -

להיות דבוק בשורשה, אינו בבחינת טעם ודעת ושכל מושג ומובן, אלא למעלה מהדעת ושכל המושג והמובן, והיא בחינת חכמה שבנפש -

שלפי שהוסבר בפרק הקודם, ''חכמה'' היא כוח שלמעלה מ''שכל'' ו''הבנה'', שבה -

בחכמה שבנפש, שורה אור אין סוף ברוך הוא. -

ומשום כך, נמשכת הנשמה להתאחד בשורשה, המשכה שלמעלה מה"שכל" וה"הבנה". הרי ש"ענין" האהבה המסותרת הוא - רצונה הפנימי של הנשמה להתאחד עם שורשה, עם הקב"ה. להלן יוסבר מדוע נקראת אהבה זו - "אהבה מסותרת".

וזהו כלל בכל סטרא דקדושה, -

בצד הקדושה: שאינו אלא מה שנמשך מחכמה, שנקרא קודש העליון, -

המלה קודש רומזת על "חכמה", וקדושה היא המשכה מ"קודש" - המשכה מ"חכמה". מה משמעות ההמשכה מ"חכמה"? - יוסבר להלן, ש"חכמה" היא ענין ה"ביטול" לאור אין סוף ברוך הוא, להקב"ה: "המשכה מחכמה" פירושה - המשכת ביטול זה לאלקות, שאז זה צד הקדושה. אך, כשחסר "ביטול" זה מה"חכמה" - אין זו קדושה. וכך אומר רבנו הזקן ביחס ל"קודש העליון" (חכמה): הבטל -

''קודש העליון'' (חכמה) בטל במציאות באור אין סוף ברוך הוא המלuבש בו, ואינו דבר בפני עצמו, כנזכר לעיל. ולכן נקרא כ"ח מה". -

ולכן זה נקרא בשם "חכמה", המורכבת משתי המלים: "כח מה", כוח של מה, של ביטול. הרי שקדושה היא דוקא דבר שיש בו המשכה מ"חכמה" - דבר שבטל להקב"ה ואינו "מציאות" לעצמו כלל, והוא הפך ממש מבחינת הקליפה וסטרא אחרא, שממנה נפשות אומות העולם, דעבדין לגרמייהו, -

העושות רק לשם מציאותן האנוכית, ואמרין: הב הב -

ואומרות ''תן תן'' והלעיטני, -

כמו שאמר עשו: ''הלעיטני'', להיות יש ודבר בפני עצמו, -

ולא בטל לאלקות, כנזכר לעיל שקליפה היא בחינת ''יש'' (מציאות) המנותקת מאלקות, הפך בחינת החכמה; -

שענינה - ביטול. ולכן -

אלה שמצד הקליפה, נקראים מתים, כי החכמה תחי', -

אך, דבר שהוא היפך ה''חכמה'', הוא גם היפך החיים, וכתיב: "ימותו ולא בחכמה"; -

מיתה קשורה במה שאין בו ענין ה''חכמה'', וזה אמור ביחס לאומות העולם המקבלות חיותן מהקליפות. וכן הרשעים ופושעי ישראל, קודם שבאו לידי נסיון לקדש השם; -

שכן, כשהם באים לידי נסיון של קידוש ה', מתעוררת בהם בחינת ה"חכמה" שבנשמתם, ומחיה אז את נפשם. ואילו שלא בשעת נסיון של קידוש ה', למרות שגם אז קיימת בהם, בחינת ה"חכמה" שבנפש וה"ביטול" להקב"ה, אך זה אצלם בהעלם ובגלות - כפי שיסביר להלן: כי, בחינת החכמה שבנפש האלקית עם ניצוץ אלקות מאור אין סוף ברוך הוא המלובש בה, -

בכוח החכמה, הם בבחינת גלות בגופם, בנפש הבהמית מצד הקליפה שבחלל השמאלי שבלב, המולכת ומושלת בגופם -

בשעה שהנפש הבהמית מושלת בגוף, נמצאים אז, בחינת ה''חכמה'' של הנפש האלקית והניצוץ האלקי, בגלות בגוף - בסוד גלות השכינה, כנזכר לעיל. ולכן, נקראת אהבה זו בנפש האלקית, שרצונה וחפצה לדבק בה' חיי החיים ברוך הוא, -

נקראת אהבה זו, בשם אהבה מסותרת, -

לכאורה: "אהבה" היא הרי רגש שבא לידי גילוי, כיצד זה תואם למה שמתארים אותה כאן בשם "אהבה מסותרת "? אלא בהתאם למה שיוסבר להלן, באה "הסתרה" זו מענין אחר לגמרי. המכסה ומסתיר על האהבה, והוא לבוש השק של הקליפה:

כי היא -

אהבה זו, מסותרת ומכוסה בלבוש שק דקליפה, בפושעי ישראל, וממנה -

מהקליפה, נכנס בהם רוח שטות לחטוא, כמאמר רז"ל: "אין אדם חוטא כו'. -

אלא אם כן נכנסה בו רוח שטות". "רוח שטות" זו מתבטאת, כמוסבר להלן, בכך, שנדמה לאדם החוטא, שלמרות שהוא חוטא, הוא נשאר אותו יהודי, ואין הוא מרגיש שהוא נפרד בכך, חלילה, מהקב"ה. לו היה חש שעל-ידי החטא הוא נפרד וניתק מהקב"ה - לא היה חוטא, מחמת האהבה הנטועה בלבו להקב"ה, שבגללה הרי היה מוסר את נפשו כדי שלא להינתק מהקב"ה - אלא "רוח שטות" זו מטפשת אותו שלא ירגיש בהינתקות מהקב"ה הנגרמת על-ידי החטא. ברם, אם כך הדבר, הרי שגם בשעת "נסיון" של קידוש ה', כשרוצים לכפות עליו לכפור בהקב"ה, לא היה צריך לחוש שעל-ידי-כך הוא ניתק מהקב"ה, וממילא - לא למסור את נפשו? - מסביר רבנו הזקן, שבאפשרות הקליפה להסתיר רק על דברים שאינם נוגעים ישירות בבחינת ה"חכמה" של הנפש האלקית. ואילו - כשמדובר בנסיון של קידוש ה', הפוגע ישירות ב"כוח החכמה", באמונה הנובעת מה"חכמה", שם אין הקליפה יכולה לכסות ולהסתיר, ויהודי מרגיש אז וחש שעל- ידי-כך אכן יינתק מהקב"ה, ולכן הוא מוסר את נפשו:

אלא שגלות הזה לבחינת חכמה, אינו אלא לבחינה המתפשטת ממנה בנפש כולה להחיותה, -

בחיות אלקית. התפשטות זו בלבד של "חכמה", אפשר שתהיה בגלות, ולא יתאפשר לה להתפשט בכל הנפש, וממנה בכל הגוף, להחיותם בחיות של קדושה ולשמור עליהם מלעבור עבירה. אבל, שרש ועיקר של בחינת חכמה שבנפש האלקית - הוא במוחין, ואינה -

ה''עיקר'' שבחכמה, אינה מתלבשת בלבוש שק דקליפה שבלב בחלל השמאלי בבחינת גלות ממש, -

שלא יוכל להיות לה שום השפעה, רק, שהיא -

בחינת חכמה זו, בבחינת שינה ברשעים, -

אדם ישן קיימים בו כל הכוחות, כמו לאדם ער, אלא שבשעת השינה הכוחות רדומים ומוסתרים, ואינה פועלת פעולתה בהם -

שפעולתה צריכה הרי להיות, שהנפש כולה תהיה בטלה להקב''ה, כל זמן שעסוקים בדעתם ובינתם בתאות העולם. -

כל זמן שה''דעת'' וה''בינה'', שהן הכוחות הגלויים ולמטה מ''חכמה'', שקועות בתאוות - בחינת ה''חכמה'' היא כנרדמת ונתונה בשינה. אך, כשבאים -

הרשעים, לידי נסיון בדבר אמונה, שהיא למעלה מהדעת, ונגעה עד הנפש -

עד לבחינת חכמה שבה -

שורש האמונה הוא, כאמור, ב''חכמה'', אזי היא -

ה''חכמה'', ניעורה משנתה, -

כלומר, היא מתגלה, ופועלת פעולתה בכח ה' המלובש בה, -

השפעתה של ה''חכמה'' מתבטאת בכך, שאותו אדם מוכן למסור את נפשו על קידוש ה', וכמו שכתוב: "ויקץ כישן ה'", -

הרומז על בחינת ה''חכמה'' שבנפש ואור אין סוף המלובש בה, שהיתה קודם כרדומה, ולא פעלה פעולתה. אך, כשבא האדם לידי נסיון של קידוש ה' - היא מתעוררת ופועלת פעולתה - לעמוד בנסיון באמונת ה', בלי שום טעם ודעת ושכל מושג לו, -

מדוע עליו למסור את נפשו, להתגבר על הקליפות ותאוות עולם הזה בהיתר ובאיסור שהורגל בהם, ולמאוס בהם, -

כלומר, בעמדו עתה נכון למסור את נפשו על קידוש ה', לא רק שהוא מרסן את תאוותיו הפנימיות ומושל עליהן, אלא הן נעשות מאוסות בעיניו, ולבחור לו ה' לחלקו ולגורלו, -

גם כוחותיו הפנימיים, כ''שכל'' ו''מדות'', הנקראים ''חלק'', וגם הכוחות העליוניים יותר, ''רצון'' ו''תענוג'', הנקראים ''גורל'' - יהיו נתונים כולם להקב''ה - למסור לו נפשו על קדושת שמו. ואף כי הקליפות גברו עליו כל ימיו ולא יכול להם, -

שהרי, מדובר כאן ביחס ל''פושע ישראל'', שגם הוא מוסר נפשו על קידוש ה', והקליפות היו בו תמיד על העליונה, כמאמר רבותינו ז"ל שהרשעים הם ברשות לבם, -

ברשות החלל השמאלי שבלבם, מקומה של הנפש הבהמית והיצר-הרע שמצד הקליפה; מכל מקום, כשבא לידי נסיון בדבר אמונה בה' אחד, שיסודתה בהררי קדש, היא בחינת חכמה שבנפש האלקית,

- כפי שנזכר לעיל, נקראת ''חכמה'' בשם ''קדש'', שבה -

ב''חכמה'', מלובש אור אין סוף ברוך הוא -

אז, הרי כל הקליפות בטלים ומבוטלים, והיו כלא היו ממש לפני ה', כדכתיב: "כל הגוים -

כולל קליפות, כאין נגדו וגו'", וכתיב: "כי הנה אויביך ה', -

כולל גם קליפות שהן ''אויבי ה'", כי הנה אויביך יאבדו, יתפרדו וגו'", וכתיב: "כהמס דונג מפני אש יאבדו וגו'", -

הרשעים והקליפות יימסו מפני השי''ת, וכתיב: "הרים -

הקליפות שהן בעיני עצמן כהרים, כדונג נמסו". -

הרי, שכלפי אור אין סוף ברוך הוא המלובש בבחינת "חכמה" שבנפש יהודי - בטלות ונעלמות כל הקליפות, וזאת - כשיהודי עומד לפני נסיון של קידוש ה' - מתעוררת ומתגלה בתוכו בחינת חכמה זו. לכן, למרות שלפני כן היתה לקליפות השליטה המלאה עליו, יש בו עתה הכוח להתגבר עליהן. זאת אומרת: יהודי יש בו תמיד הכוח (הנובע מ"חכמה" - אהבה מסותרת) לשלוט על התאוות, צריכים רק לעורר כוח זה. להלן, יסביר רבנו הזקן, איך כלולה באהבה זו גם יראה. שכן, כאמור, כדי לקיים תורה ומצוות נדרשת גם יראה; ומאחר שאנו אומרים, שלשמירת התורה והמצוות מספיקה האהבה המסותרת בלבד - הרי שהיא כוללת בתוכה גם יראה: והנה, אור ה' אין סוף ברוך הוא המלובש בחכמה שבנפש, גדול ועצום כחו כל כך, לגרש ולדחות הסטרא אחרא והקליפות שלא יוכלו יגעו אפילו בלבושיו, -

ה''לבושים'' שלהם שייכים לאור אין סוף ברוך הוא, שהם: מחשבה, דבור ומעשה, של אמונת ה' אחד; -

שלא יהיה בכוחן של הקליפות ''לנגוע'' לא רק באמונה עצמה, כי אם גם לא במחשבה, דיבור ומעשה, שעליהם להיות מושלטים מהאמונה ומאחדות ה'. דהיינו -

אור אין סוף המלובש בנפש היהודי, נותן לו הכוח, לעמוד בנסיון למסור נפשו, אפילו שלא לעשות רק איזה מעשה לבד נגד אמונת ה' אחד, כגון -

כשכופים עליו: להשתחות לעבודה זרה, אף שאינו מאמין בה כלל בלבו, -

ואין זה ''נוגע'' באמונה עצמה, שכן - בלבו הוא הרי מאמין בהקב''ה, יש בכך רק משום מעשה שבניגוד לאמונה - ואף על כך הוא מוסר את נפשו; וכן -

זה נותן לו הכוח למסור את נפשו, שלא לדבר תועה חס ושלום על אחדות ה', אף שאין פיו ולבו שוין, רק לבו שלם באמונת ה'. -

אף-על-פי-כן ימסור את נפשו, שלא לעשות אותו מעשה ושלא לדבר אותו דיבור. ברם, אין זו ההתבטאות של האהבה המסותרת עצמה. האהבה הטבעית והמשיכה להקב"ה, אינן נפגעות כאן ישירות, שכן, גם בשעת המעשה או הדיבור נשארת האמונה בתומתה, אלא, זו היא ההתבטאות של ה"יראה" הכלולה ב"אהבה" - הוא ירא מלהיות חס ושלום נפרד מהקב"ה -, יראה זו מונעת אותו מלעשות אותו מעשה או מלדבר אותו דיבור. וכל זה - מחמת שנתגלתה בו, בגלל הנסיון של קידוש ה', ה"חכמה" שבנפש. וזה נקרא דחילו הנכלל ברחימו, -

יראה הכלולה באהבה, שהיא אהבה הטבעית שבנפש האלקית שבכללות ישראל, שחפצה ורצונה בטבעה לידבק בשרשה ומקורה אור אין סוף ברוך הוא, שמפני אהבה זו ורצון זה -

להידבק בהקב''ה, היא -

הנפש האלקית, יראה ומפחדת בטבעה מנגוע בקצה טומאת עבודה זרה חס ושלום, שהיא נגד אמונת ה' אחד, אפילו בלבושי' החיצונים, שהם דבור או מעשה, -

הקשורים בעבודה זרה, בלי אמונה בלב כלל: -

בעבודה זרה זו. גם מכך יראה נשמתו של יהודי, ויראה זו, היא הכלולה באהבה המסותרת. הרי, שבאהבה מסותרת - הכוללת בתוכה גם יראה - יכול יהודי לקיים תורה ומצוות, כפי שיפורט להלן, על-ידי שעושה חשבון: מאחר שהיה גם מוסר את נפשו, ובלבד שלא להיות נפרד מהקב"ה, עליו בודאי להימנע מלעבור עבירה, כי על-ידי עבירה נפרדים חס ושלום מהקב"ה. עליו לקיים מצוות, כי על-ידן מתאחדים עם הקב"ה, וזה הרי רצונו האמיתי - להיות דבוק בהקב"ה. בהקשר למה שלמדנו בפרק זה ב"תניא", שגם פושע ישראל מוסר את נפשו כשרוצים לכפות עליו לכפור בהקב"ה, מן הראוי להביא סיפור שאירע בזמנו של הבעל-שם-טוב, המובא בספר "תולדות יעקב יוסף": בגלל סיבות שונות, גדל וחונך ילד יהודי אצל גוי "פריץ", ולא ידע שום דבר מיהדות. כשבגר קצת אותו ילד, החליט ה"פריץ" להמיר את דתו באופן רשמי, והכין לכבוד אותו מאורע סעודה גדולה. בהיותו בטוח שהילד לא יתנגד לכך, הודיע לו ה"פריץ" שביום מסויים ימירו את דתו. הילד החל לשאול למשמעות הדבר. וה"פריץ" ענה לו: כלום, עד עתה קוראים לך פייוויש - וכשימירו את דתך יקראו לך "איוואן". שאל הילד: מדוע - אני נקרא "פייוויש"? נאלץ ה"פריץ" לספר לו, שהוא ילד יהודי. מששמע הילד שהוא ילד יהודי לא רצה להסכים שימירו את דתו, בטענו: אני נקרא "פייוויש" - אשאר "פייוויש"! ולא הועילו היסורים הרבים שייסר אותו ה"פריץ" על כך. פייוויש מסר את נפשו על קידוש ה'. התבטאה על כך אשה יהודיה: ריבונו של עולם, אנחנו, אכן, לא טעינו בך, אך, גם אתה לא טעית בנו. פייוויש, פושע ישראל, מסר את נפשו על קידוש ה'.