פרק ו. בפרקים הקודמים הסביר רבנו הזקן, שהנפש האלקית שבכל אחד מישראל, מורכבת מעשרה כוחות, המתחלקים לשני חלקים כללים: "שכל", ו''מדות''. שלשת כוחות ה''שכל'' מהווים מקור ל''מדות'' (לרגש): על-ידי התבוננותו והתעמקותו של האדם, בגדלותו של הקב''ה - נוצרת בו ''מדה'' רגשית, יראה מהקב''ה או אהבה אליו.

כן הסביר רבנו הזקן, שלכל נפש אלקית - שלשה ''לבושים'': מחשבה, דיבור ומעשה, של תורה ומצוות, בהם מתלבשת הנפש האלקית. ''לבושים'' אלה הם למעלה בדרגתם מן הנפש עצמה, מאחר שהתורה והקב''ה הם דבר אחד ממש, וכשיהודי לומד תורה ומקיים מצוות - הוא מתקשר עם הקב''ה. במיוחד כשהוא לומד ומבין תורה, שהמעלה שבכך, היא כפולה: האור האלקי מקיף את הנפש, והנפש מקיפה את האור האלקי של תורה.

בפרק הששי, אותו נתחיל ללמוד, יסביר רבנו הזקן, שגם לנפש הבהמית - שהיא הצד המנוגד של הנפש האלקית (כמבואר בפרק א.) - עשרה כוחות ושלשה לבושים, ומאחר שהנפש הבהמית היא נפש של ''קליפה'', הרי שכוחותיה הן כוחות של טומאה, ולבושיה - גם כן לבושים טמאים. וכשהנפש מתלבשת בלבושים אלה - היא נעשית בעלת דרגה נחותה יותר מאשר היא עצמה.

ביחס למשמעות המושג ''קליפה'', הערנו בפרק ראשון, שלמרות שהכל נברא ומקבל חיותו מאלקות, הרי כדי שתהיה לאדם אפשרות של בחירה בין טוב לרע, וכדי שהאדם יהיה כפי שעליו להיות, על-ידי עבודה ויגיעה עצמית, ויהיה זכאי לשכרו - יצר הקב''ה כוחות של טומאה, המכסים ומסתירים על החיות האלקית שבכל דבר ונברא. כוחות מסתירים אלה, נקראים ''קליפה'': כשם שהקליפה מכסה ומסתירה על הפרי, כך מסתירים כוחות הטומאה, על חיות הקדושה שבפנימיות כל דבר.

קליפות אלה נחלקות לשתי מדריגות, אחת למטה מהשניה:

מדריגה אחת בקליפה נקראת - ''נוגה'', זוהי קליפה שיש בה גם טוב, ואותם הדברים ה''מושכים'' את חיותם דרך ה''הסתרה'' של אותה קליפה - אפשר לנצל אותם גם לטוב וגם לרע. כפי שזה ביחס לכל דבר גשמי שאפשר לקיים בו מצוה, ואז הוא נהפך לקדושה, ואפשר לעשות בו, חלילה, עבירה, ואז הוא יורד למדריגה נמוכה יותר.

המדריגה השניה שבקליפה היא טמאה לגמרי ואין בה טוב כלל, והדברים ש''מושכים'' את חיותם דרך קליפה זו, שאין בה, כאמור, טוב כלל, אי אפשר שיהפכו לקדושה, או אף לנצל אותם בענינים טובים. דברים שהם אסורים באכילה - אינם יכולים להיהפך לקדושה (אבל אפשר לנצל אותם לעניני קדושה) ודברים שאסורים בהנאה - אין אפשרות גם לנצל אותם לטוב.

והנה זה לעומת זה עשה אלהים. -

הנפש הבהמית וכוחותיה ולבושיה הם ההיפך, הצד המנוגד, לעומת הנפש האלקית וכוחותיה ולבושיה. כי, כמו שנפש האלהית כלולה מעשר ספירות קדושות, -

עשרה הכוחות, המכוונים לעשר הספירות, ומתלבשת בשלשה לבושים קדושים, -

מחשבה, דיבור ומעשה של תורה ומצוות, כך הנפש דסטרא אחרא -

הנפש של ה''סטרא אחרא'', הצד שכנגד (משמעות המושג ''סטרא אחרא'' יוסבר להלן) מקליפות נגה -

מהקליפות הנקראות ''נוגה'', שכפי שכבר הסברנו, יש בהן גם טוב, המלובשת בדם האדם, -

הנפש המלובשת, כמוזכר בפרק ראשון, בדם האדם להחיות את גופו, גם נפש זו כלולה -

ומורכבת, מעשר כתרין דמסאבותא, -

מעשרה "כתרים" של טומאה (מעשרה כוחות שבלשון הקבלה נקראים בשם ''כתרין'' - ''כתרים''). שהן: -

עשרה כוחות אלה: שבע מדות רעות -

כגון: מדת ה''חסד'' שבטומאה מתבטאת בתאווה, מדת ה''גבורה'' - בכעס, מדת ה''תפארת'' - בהתפארות, וכך הלאה, הבאות מארבע יסודות רעים הנזכרים לעיל, -

בפרק הראשון, שכשם שכל דבר מורכב מארבעה יסודות: אש, רוח, מים ועפר, כך מורכבת גם הנפש הבהמית מארבעה יסודות רוחניים, ובהיותה נפש של קליפה - יסודותיה רעים, ומהם באות כל המדות הרעות, ושכל המולידן, הנחלק לשלש, שהן: חכמה, בינה ודעת, מקור המדות; -

מדוע הן מקור למדות? כי, המדות הן לפי ערך השכל, -

כשה''שכל'' גדול יותר - ה''מדות'' מופנות לדברים נעלים יותר, ובאם ה''שכל'' קטן יותר - ה''מדות'' הן לדברים נמוכים יותר. כי הקטן -

הילד הקטן, חושק ואוהב דברים קטנים פחותי הערך, לפי ששכלו קטן וקצר להשיג דברים יקרים יותר מהם, -

הרי, שמדת החסד, המתבטאת בתאווה ואהבה, מופנית בילד הקטן לדברים פעוטים ופחותי ערך, מכיון ששכלו קטן. וכן -

במדת הגבורה, מתכעס ומתקצף מדברים קטנים, וכן בהתפארות -

מדת התפארת, ושאר מדות. -

הרי, שהשכל פועל בהתגלותן של המדות ומודד אותן באיזו צורה תהיינה. משום כך נקראים שלשה כוחות השכל - ''מקור'' לשבע המדות. ועשר בחינות אלו הטמאות, כשאדם מחשב בהן -

כשאדם חושב מחשבות הנובעות מאחד מעשרת הכוחות האמורים, וכגון: כשהוא חושב איך להשיג דבר מסויים שהוא תאב לו, וכדומה, או מדבר -

דיבורים הבאים מאחד מעשרת הכוחות האמורים, או עושה -

בכוח המעשה שלו, פעולה המשמשת אחד מעשרה הכוחות האמורים, הרי מחשבתו שבמוחו, ודבורו שבפיו, וכח המעשה שבידיו, ושאר איבריו, נקראים לבושי מסאבו -

לבושים לא נקיים, לעשר בחינות אלו הטמאות, שמתלבשות בהן בשעת מעשה או דבור או מחשבה. -

אלו הם המחשבות, הדיבורים והמעשים שהם לבושי הנפש הבהמית? ביחס לנפש האלקית, יודעים אנו, שיש לה מחשבות, דיבורים ומעשים שהם לבושיה, והם, כמוסבר לעיל, המחשבה, הדיבור והמעשה בתורה ומצוות. בהתאם לכך, אפשר היה לומר, שגם ביחס לנפש שמן הקליפה, אלה הם מחשבות, דיבורים ומעשים של עבירות - בא רבנו הזקן ואומר שמדובר כאן לא רק על עבירות, אלא כל המחשבות שאדם חושב, וכל הדיבורים והמעשים, שהוא מדבר ועושה, ש אינם לשמו של הקב''ה ואינם באים כדי לעבדו - אף שאינם עניני איסור ועבירה - הרי הם עדיין לבושים של קליפה - ובלשונו של רבנו הזקן: והן הם כל המעשים אשר נעשים תחת השמש, -

כל זמן שאין הם נעשים לשם ענינים של תורה, או כדי לעבוד את השי''ת, אשר הכל הבל ורעות רוח, וכמו שכתוב בזהר בשלח שהן תבירו דרוחא כו', -

דברים שרוח הקדושה שבורה בהם.

וכן כל הדבורים וכל המחשבות אשר לא לה' המה ולרצונו ולעבודתו, -

וממילא הם לשם הנפש הבהמית. שזהו פירוש לשון "סטרא אחרא", -

זו משמעות הביטוי ''סטרא אחרא'', פירוש: צד אחר, -

''סטרא'' בלשון ארמית - צד, ''אחרא'' - אחר, שאינו צד הקדושה. -

אם זה אינו צד הקדושה, הרי זה צד אחר ''סטרא אחרא'', הרי ש כל דבר שאינו קדושה - הוא ''סטרא אחרא''. ומהו צד הקדושה? - וצד הקדושה, אינו אלא השראה והמשכה מקדושתו של הקב"ה, ואין הקב"ה שורה אלא על דבר שבטל אצלו יתברך, בין בפועל ממש -

שגם בחיצוניות ניכר שהוא בטל, כמלאכים עליונים, -

כמו מלאכים שעומדים תמיד בהתבטלות אל הקב''ה בכל ישותם, ובין בכח -

שהביטול הוא רק בכוח, בפנימיותו הדבר בטל להקב''ה, ככל איש ישראל למטה, -

בעולם-זה, שבכחו להיות בטל ממש לגבי הקב"ה במסירת נפשו על קדושת השם. -

כמו שיסביר להלן ב''תניא'', שכל יהודי יש בכוחו למסור את נפשו על קידוש השם: כשרוצים להכריח יהודי לשמד חלילה, הרי גם ''קל שבקלים'' מוסר את נפשו על קדושת השם. הרי, שאיך שלא יהיה מצבו של יהודי מבחינה חיצונית, הנה בפנימיותו, בנשמתו, הוא תמיד מסור להקב''ה, אלא שזה מתגלה בזמן של ''מסירות נפש''. מכיון שכך - שורה בכל יהודי קדושתו של הקב''ה. ולכן אמרו רבותינו ז"ל שאפילו אחד שיושב ועוסק בתורה שכינה שרוי' כו', -

עליו. שכן, כשיהודי לומד תורה, ניכרת התבטלותו אל הקב''ה גם בחיצוניותו: הוא משקיע את שכלו, להבין רצונו וחכמתו של הקב''ה - והשכינה שורה אז עליו. וכל בי עשרה שכינתא שריא לעולם. -

במקום שעשרה יהודים נמצאים יחד, גם כשאינם לומדים אז תורה, שורה שם השכינה תמיד. שכן, עשרה יהודים יחד הם עדה שלימה, ועדה שלימה היא כלי להשראת השכינה.