רק, מפני שלא לו לבדו -

ל''רע'' של הנפש הבהמית, משפט המלוכה והממשלה בעיר -

כי, ל''טוב'' של הנפש האלקית שבמוח יש גם כן מה לומר, אינו יכול להוציא תאותו מכח אל הפועל, להתלבש באברי הגוף במעשה דבור ומחשבה ממש, -

''מחשבה ממש'' - היינו: להעמיק מחשבתו בתענוגי עולם הזה, איך למלאות תאות לבו, -

זוהי המשמעות של "מחשבה ממש" - להעמיק מחשבתו בכך. ואילו מחשבות הנופלות ברעיונו בדרך ממילא, בגלל שישנה בלבו תאוה לאותו דבר, אין אלו "מחשבה ממש". מחשבות חולפות אלו, אין ביכולת האדם, שעדיין קיימת תאוה בלבו, למנוע. ברם, על "מחשבה ממש" - ההתעמקות באותן מחשבות - ביכלתו להשתלט, כפי שיסביר להלן. כיצד, אכן, יתכן הדבר, שלמרות שקיימת תאוה בלבו, הוא יכול להשתלט על עצמו, שתאותו זו לא תבוצע בפועל, לא במעשה, לא בדיבור ואף לא במחשבה? - על כך אומר ה"תניא": כי המוח שליט על הלב [כמו שכתוב ברעיא מהימנא פרשת פינחס] בתולדתו וטבע יצירתו, שכך נוצר האדם בתולדתו, שכל אדם יכול ברצונו שבמוחו -

הרצון שבמוחו המניע את האדם שמוחו מבין שעליו להתאפק ולמשול ברוח תאותו שבלבו, שלא למלאות משאלות לבו במעשה דבור ומחשבה, -

גם כשישנה תאוה בלבו של אדם, אלא מפני שהוא מבין במוחו שאל לו למלא את תאותו - נוצר בו הרצון להתאפק מכך - יש ברצון זה שבמוחו הכוח לשלוט על הלב, ולא למלא אחרי תאות לבו. ויתירה מזו: ולהסיח דעתו לגמרי מתאות לבו אל ההיפך לגמרי, -

ביכלתו לנתק את ההרהור בתאוה ולהטותו לדבר שהוא ההיפך מהתאוה, וזאת גם כשהטעם להימנעותו מהתאוה אינו נובע מקדושה, אלא מפני שהשכל האנושי מבין שאסור לו לנהות אחרי תאות לבו זו, גם אז יש בכוח השכל להימנע מהתאוה ולהטות את ההרהור בענין הפכי מהתאוה. ובפרט אל צד הקדושה, -

במיוחד יש בכוחו לעשות זאת, כשיהודי צריך להטות את עצמו מתאוות - לקדושה; כשהנימוק לכך הוא ש אסור לו לעבור עבירה ו צריך להשקיע את רעיונותיו בענינים של קדושה, בתורה וביראת שמים - אז יש ליהודי כוחות מיוחדים לבצע את הדבר. כדכתיב: "וראיתי שיש יתרון לחכמה מן הסכלות, כיתרון האור מן החשך"; פירוש, -

כשמביאים משל להסברת דבר, הרי זה מפני שהנמשל הוא עמוק בהרבה מהמשל, ובאמצעות המשל מבינים בקלות יותר את הנמשל. ואילו כאן, במשל האור והחושך על החכמה והסכלות, מובן הנמשל כמו שמובן המשל: כשם שמבינים שאור טוב מחושך, כך גם מבינים שחכמה טובה מסכלות; אף כאן כשמדובר על תוכנה הפנימי יותר של חכמה הרומזת ל"קדושה" (כמו שהיצר-טוב נקרא "ילד מסכן וחכם ") וסכלות רומזת ל"קליפה" (כפי שהיצר-הרע נקרא "מלך זקן וכסיל "), - מובן היטב שקדושה שווה וטובה יותר מאשר, להבדיל, קליפה. מה, איפוא, מלמד אותנו המשל? אלא, המשל אינו בא רק לומר לנו שזה יותר טוב, המשל בא להורות לנו גם את הצורה, כיצד ובאיזו דרך מתבטאת עדיפותה של הקדושה: כשם ש"יתרון" האור על החושך, מתבטא בכך שמעט מן האור "דוחה" הרבה מן החושך, ולא בדרך של מלחמה, אלא הדחיה באה בדרך ממילא, משמכניס קצת אור למקום, נעלם החושך מעצמו - כך גם ב"יתרון" ה"חכמה" של הקדושה על ה"סכלות" של הקליפה, שמעט מן הקדושה דוחה, בדרך ממילא, הרבה מן הקליפה - וכך מוסבר הדבר להלן: כמו שהאור יש לו יתרון ושליטה וממשלה על החושך, שמעט אור גשמי דוחה הרבה מן החשך, -

וכיצד נדחה החושך? - שנדחה ממנו מאליו וממילא, -

אין על האור להילחם עם החושך, כך נדחה ממילא סכלות הרבה של הקליפה וסטרא אחרא שבחלל השמאלי -

הקליפה וה''סטרא אחרא'' של הנפש הבהמית שמקומה ב''חלל'' השמאלי שבלב. [כמאמר רבותינו ז"ל: -

אין אדם עובר עבירה אלא אם כן נכנס בו רוח שטות וכו'], -

רבותינו ז''ל קוראים הרי לתאות הנפש הבהמית בשם ''שטות'' - ומאחר שזהו ''סכלות'' ו''שטות'' - זה נדחה מאליו וממילא, מפני החכמה שבנפש האלקית שבמוח, אשר רצונה -

של הנפש האלקית הוא הרי: למשול לבדה בעיר, -

ב''עיר קטנה'' היא הגוף, ולהתלבש בשלשה לבושי' הנזכרים לעיל, בכל הגוף כולו כנזכר לעיל, שהם -

שלשה לבושי הנפש האלקית, הם: מחשבה דבור ומעשה של תרי"ג מצות התורה, כנזכר לעיל. -

בפרק ד. רצונה זה של הנפש האלקית שבמוח, שלבושיה בלבד ילבישו את הגוף - שולט בתאוה הנובעת מהנפש הבהמית, שתשוקת הלב לא תמומש בפועל, לא במעשה, לא בדיבור ואף לא במחשבה. ברם, אם כך הוא הדבר, שלנפש האלקית שלו "יתרון" על הנפש הבהמית, והיא השולטת בכל מחשבותיו, דיבוריו ומעשיו של האדם, כלומר, בכל גופו מבחינה מעשית - מדוע, איפוא, אין הוא נקרא "צדיק"?