ואף מי שבתורת הוי' חפצו ויהגה בה יומם ולילה לשמה, אין זו הוכחה כלל שנדחה הרע ממקומו, אלא יכול להיות שמהותו ועצמותו -

של הרע, הוא בתקפו ובגבורתו במקומו בחלל השמאלי, -

שבלב, רק שלבושיו שהם: מחשבה דבור ומעשה של נפש הבהמית, אינן מתלבשים במוח והפה והידיים ושאר אברי הגוף, -

לחשוב, לדבר ולעשות את מה שאסור, מפני הוי' שנתן שליטה וממשלה למוח על הלב, ולכן נפש האלהית שבמוח מושלת בעיר קטנה, אברי הגוף כולם, שיהיו לבוש ומרכבה לשלשה לבושי' -

שאברי הגוף יהיו לבושים בשלשת לבושי הנפש האלקית ויהיו בטלים להם כ''מרכבה'' לגבי ה''רוכב'' עליה, שיתלבשו בהם, -

באברי הגוף, שהם מחשבה דבור ומעשה של תרי"ג מצות התורה. -

הרי, שבכל הקשור למחשבה ולדיבור בתורה, ולעשיית מצוות - שולטת הנפש האלקית - בעזרתו של הקב''ה - על הגוף ובידה העליונות על הנפש הבהמית. אבל מהותה ועצמותה של נפש האלקית, אין לה שליטה וממשלה על מהותה ועצמותה של נפש הבהמית בבינוני, כי אם בשעה שאהבת הוי' הוא בהתגלות לבו בעתים מזומנים, -

בלבד, כמו בשעת התפלה וכיוצא בה. -

שאז, כפי שנזכר בפרק הקודם, נתון ה''בינוני'' באהבת להב-שלהבת להקב''ה, דבר המשפיע על ה''רע'' של הנפש הבהמית, שיהיה בטל ל''טוב'' של הנפש האלקית. ואף גם זאת הפעם, -

גם בזמן הנקוב, כשהנפש האלקית מתגברת על הנפש הבהמית, אינה רק שליטה וממשלה לבד, -

הנפש האלקית שולטת על הנפש הבהמית, אבל אין היא משפיעה על עצם מהותה של הנפש הבהמית, שהיא עצמה תתבטל לגמרי בפני הנפש האלקית, כדכתיב: "ולאום מלאום יאמץ" -

פסוק זה נאמר על יעקב ועשו, וב''עבודה'' הדבר רומז על המאבק שבין הנפש האלקית לנפש הבהמית - הרי זה ''יאמץ'' בלבד, ש''יעקב'' מתחזק בלבד לעומת ''עשו'', וכמו שחכמינו ז''ל מגדירים זאת: "כשזה קם זה נופל, וכשזה קם כו'", -

הרי, שלנפש האלקית ב''בינוני'' יש שליטה בלבד - וגם זאת באופן זמני בלבד - על הנפש הבהמית. שנפש האלקית מתאמצת ומתגברת על נפש הבהמית, במקור הגבורות שהיא בינה, -

כפי שמובא בתורת הקבלה, שספירת ''בינה'' היא מקור ה''גבורות''. כך גם ביחס לנפש, שהמקור לגבורת הנפש האלקית, הוא כוח ה''בינה'', בו הוא מבין את גדולתו של הקב''ה, להתבונן בגדולת הוי' אין סוף ברוך הוא, ולהוליד אהבה עזה להוי' כרשפי אש בחלל הימני שבלבו, ואז -

כשהנפש האלקית מבטאת את עצמה באהבה גלויה וחזקה כזו להקב''ה, אתכפי' סטרא אחרא שבחלל השמאלי. -

ה''סטרא אחרא'' שבחלל השמאלי שבלב, נכפפת ונשלטת על-ידי הנפש האלקית, אבל -

ה''רע'', לא נתבטל לגמרי בבינוני, אלא בצדיק, -

ב''צדיק'' בלבד בטל הרע של הנפש הבהמית כליל ל''טוב'' של הנפש האלקית, שנאמר בו: -

ב''צדיק'', ולבי חלל בקרבי, -

מקומו של היצר-הרע בלבו של ה''צדיק'' - ריק, והוא -

ה''צדיק'', מואס ברע ושונאו בתכלית השנאה והמיאוס, -

כך הדבר ב''צדיק גמור'', או שלא בתכלית השנאה, -

כך הדבר ב''צדיק שאינו גמור'', כנזכר לעיל. -

בפרק י. כל האמור הוא ביחס ל''צדיק'', ואילו ב''בינוני'', אבל בבינוני הוא -

ה''רע'' של נפשו הבהמית, דרך משל כאדם שישן, שיכול לחזור וליעור משנתו, -

בשעת שינתו אין כוחותיו של האדם פועלים, אבל הוא עלול כל רגע להתעורר משינתו וכוחותיו נעשים ערים ופעילים, כך הרע בבינוני הוא כישן בחלל השמאלי -

שבלב, ואינו משפיע גם לא על התעוררות תאוה בלב - וזהו בשעת קריאת שמע ותפלה, שלבו בוער באהבת הוי', -

וזה משפיע שהרע של הנפש הבהמית, יהיה כאילו נתון בשינה. ברם, ואחר כך -

אחרי התפלה, יכול -

ה''רע'', להיות חוזר וניעור. -

כאן מתחיל רבנו הזקן להסביר, שקיימת דרגה עליונה יותר ב''בינוני'' - כשהוא נתון כל היום באהבה להקב''ה כמו בשעת התפלה, ולכן ה"רע" שבו נתון "תמיד" כאילו בשינה - בכך יוסבר לנו כיצד יכול היה רבה לומר על עצמו שהוא "בינוני". בפרק הראשון למדנו שאי אפשר לומר בפשטות, ש"בינוני" הוא מי שיש בו מחצית מצוות ומחצית עבירות, שכן, אם כן - כיצד היה יכול רבה לטעות בעצמו שהוא "בינוני", בשעה שלא היתה בו אפילו העבירה של ביטול תורה? ברם, גם לפי מה שהוסבר של"בינוני" אין עבירות כלל, אלא שעולה לפעמים בלבו תאוה לרע - עדיין קשה להבין, כיצד החזיק רבה את עצמו ל"בינוני", מאחר שהוא הרי היה "צדיק" וידע היטב שאין בלבו כלל תאוה לרע? אלא, כפי שיוסבר להלן, שקיימת מדריגה נוספת ב"בינוני" שלא עולה בלבו אף פעם תאוה לרע - יובן לנו הדבר היטב. ולכן, היה רבה מחזיק עצמו כבינוני, אף דלא פסיק פומיה מגירסא, -

אף שלא פסק פיו מלימוד תורה, ובתורת הוי' חפצו יומם ולילה, בחפיצה וחשיקה ותשוקה ונפש שוקקה להוי' באהבה רבה כבשעת קריאת שמע ותפלה, -

וכפי שהוסבר כבר, מעורר אז ה"בינוני" בתוכו אהבה להשי"ת, עד שאינו מרגיש ב"רע" בחלל השמאלי שבלבו. רבה - ש כל היום בערה בו אהבה להשי"ת, ולא היתה לו אף פעם כל שייכות לתאוות העולם - יכול היה לחשוב, בגלל כך, את עצמו ל"בינוני", משום ונדמה בעיניו -

של רבה, כבינוני המתפלל כל היום, -

שנתון כל היום באותה מדריגה כמו בשעת התפלה - האהבה היא בהתגלות אצלו כל היום, וממילא ה''רע'' שבו הוא תמיד כאילו נתון בשינה, ואין הוא שייך אף פעם לתאוה איזו שהיא, וכמאמר רבותינו ז"ל: "הלואי שיתפלל אדם כל היום כולו": -

ממילא יכול היה כבר רבה לחשוב את עצמו ל"בינוני" - מדריגה כזו ב"בינוני" הנקראת "בינוני המתפלל כל היום", שכל היום הוא נתון באותו מצב כמו בשעת התפלה. על-כל-פנים, הרי הוסבר ביחס למדריגתו הכללית של "בינוני", שגם בשעת תפלתו, שאז מתגלה אהבתו להשי"ת, אין זה כי אם התגברות הנפש האלקית על הנפש הבהמית, ולכן יתכן הדבר שאחרי התפלה תתעורר שוב הנפש הבהמית, ומכיון שכך - אין זו העבודה האמיתית לגבי מדריגת ה''צדיקים'' - שכן, ''אמת'' היא מדריגה של תמידות ואי-השתנות, ורבנו הזקן מסביר להלן, שלמרות זאת, נחשבת אהבתם של ה''בינונים'' בתור ''בינונים'' לאמיתית, לעבודה תמידית.